לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

תשעה באב בשנת 2007... | משה לוין

לאחרונה נשאלתי על ידי יהודי צעיר, בחור מדור ההיי-טק שהזדמן לי לפגוש ב"ימי בין המצרים" (אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב), שאלה אמיתית.

 

"תגיד לי," הוא שאל, "מה הסיפור שלנו עם חורבן בית המקדש? אני לא מזלזל חס ושלום באבלות על חורבן הבית ועל היציאה לגלות. אני מבין שהיה אז שבר גדול, אישי ולאומי. אבל באמת..." - הוא אומר לי. "מאז הספקנו לחזור מהגלות, הספקנו לשוב לארץ, להקים פה מדינה, צה"ל, כור גרעיני..." הוא היה ממשיך וממשיך...

 

"אז מה השאלה?" שאלתי.

 

"אני שואל מה חסר לנו "בית המקדש"!?

ביקשתי ממנו להקשיב לי לסיפור קטן.

 

זוג התחתנו. הם נישאו ברוב פאר והדר עם המון מוזמנים, משפחה ואורחים מכל קצוות תבל. זוג נהדר, גם הכלה וגם החתן פשוט זהב. הם התחילו את החיים עם רגל ימין. עם ברכות של כל העולם, בית חדש, אוטו חדש, הכל היה נפלא וטוב.

 

אלא... שעוברת שנה מאושרת, הם רוצים ילד, והוא לא בא.

 

 לא נורא, הם לא דואגים. אנחנו צעירים, החיים לפנינו.
 

וכך עוברת לה עוד שנה ונוספת עוד אחת ואז... הם מבינים שיש פה איזו שהיא בעיה. הם פונים לרופא שלא מוצא שום בעיה, הולכים לרופא שני ושלישי ואט אט מתבהרת להם התמונה במלוא קדרותה. האישה סובלת מבעיה שהרפואה המודרנית עדיין לא מצאה לה פיתרון. הם פונים לרבנים, מקובלים, ולכל מי שהם רק חושבים שיכול לעזור... ואין.

 

וכך עוברות להם השנים, הבית שקט, והם מתבגרים שניהם. ואז... לפתע שומע הבעל מאיזה חבר שיש רופא בחו"ל, שמומחה בדיוק לבעיה שלהם. "יש גם סיפורים על הצלחות..." לוחשים באוזניו.

 

השניים למודי אכזבות, מרימים טלפונים לכל העולם בנסיון לברר. מסתבר שהטיפול יקר מאוד. יש תור ארוך מאוד של כמה שנים... בקיצור, עבודה קשה מחכה להם. "אבל," אומרים כולם, "הרופא הזה מטפל ספציפית בבעיה שלכם! אם לא תלכו אליו, לא תוכלו לומר לעצמכם שעשיתם הכל. הכל."

 

המילים האחרונות עושות להם משהו. הם מחליטים להוציא את כל חסכונותיהם בשביל הטיפול היקר. כדי לקצר את התור הם נדרשים לשלם סכום של מאות אלפים שדורש מהם למכור גם את הבית... ו... ההצלחה אינה מובטחת!

"אבל מה יש לנו להפסיד?" אומרת האישה."הרי זה כל שאיפתנו, ילד!"

הם מוכרים הכל ומתקבלים אצל הרופא.

 

הם יודעים שהטיפול כרוך גם בכאבים רבים, אבל מי מתייחס לזה כשהחלום עומד להתגשם?

 

אבל כשהטיפול מתחיל והבעל רואה את אישתו סובלת הוא בוכה איתה יחד.

 

ואכן... הטיפול הצליח והזוג חזר לארץ, לדירה שכורה, ללא רכב, האישה עזבה את עבודתה, אבל... הם לא שמים לב לכל זה וסופרים את הזמן ללידה.

 

והתאריך המיועד מתקרב....

 

מספר שבועות לפני תום ההריון, האישה מעירה את בעלה באמצע הלילה, אני מרגישה לא טוב! חייבים לנסוע לבית החולים!

 הם נוסעים, ומיד האישה מתאשפזת... ההריון הסתבך.
 
הבעל יושב בחוץ ואומר תהילים, כאשר לפתע ניגש אליו רופא ומבקש ממנו להתלוות אליו לחדרו. הוא נכנס, סוגר את הדלת, ושומע את הבשורה המרה: "ההריון של אישתך הסתבך מאוד. אין לנו הרבה ברירה. אנחנו יודעים את מצבכם הרגיש אבל עליכם להבין: זה או האישה או התינוק! אם לא נעשה כלום שניהם ימותו. אם תחליטו להציל את אישתך אז התינוק 100% אבד. אם תחליטו שאתם רוצים את התינוק... האישה לא תעמוד בלידה."
 

הבעל אובד עצות ואומר לרופא: הבן אדם היחיד שיכול להכריע מה עושים... זו אישתי. אני אשאל אותה.

 

פונה הבעל לאישתו ובכאב מסביר לה את המצב.
 

האישה שותקת במשך דקה, היא מעכלת את המצב, וכשדמעות חונקות את גרונה היא אומרת לבעל: "תראה בעלי היקר, אם אני ממשיכה לחיות בלי התינוק הזה, אין לי חיים. אין לי סיבה לקום בבוקר בלעדיו. עדיף שאני אמות ואני סומכת עליך שתגדל אותו במסירות ובאהבה."

 

הבעל ההמום מוסר את תשובתה הנחרצת לרופא.

 

הרופא באמת מנסה להחזיק את האישה בחיים אך כעבור כמה שעות מדרדר מצבה והיא נפטרת לבית עולמה.

 

ו... התינוק הקטן נולד לאב העצוב והמאושר גם יחד.

 

האב לא חסך מבנו כלום. הוא הגיש לו הכל על מגש של זהב... וכל יום, עוד בטרם הוא התחיל לדבר, ישב האב על הילד הקט וסיפר לו על אמא... הוא שם למולו תמונה, וסיפר לו תמיד על מסירות נפשה, כמה אהבה אותו וכמה ויתרה בשבילו.

 

הגיע יום הבר מצוה של הילד. יום הבר מצוה הוא בדיוק יום הפטירה של האם. האב אירגן לבנו היחיד מסיבה ענקית שלא נראתה כמוה מעולם.

 

ואז, קרא האב לבן לשיחה. הוא הציב את הבן אל מול תמונתה של האם וסיפר לו שוב את שקרה לפני 13 שנים בדיוק.

 

"אני מבקש ממך," פונה האב לבנו. "ביום הבר מצוה שלך בטרם תתחיל החגיגה הגדולה, תגיד קדיש על אימא בפעם הראשונה. תגיד אותו לאט ותחשוב על אמא שרצתה אותך כל כך, אהבה אותך כל כך, וויתרה על חייה בשבילך. אחר כך תתחיל המסיבה, ינגנו מוזיקה, ירקדו, יהיה שמח. ובמרכז החגיגה, תעלה לומר דרשה. אני מבקש ממך שתזכיר, רק בכמה מילים את אימא. היא כל כך ראויה לזה..."

 

הבן שומע ומהנהן לאביו.

 

 והנה, הולכים לקבר האם, האב מחכה בכליון עיניים לקדיש של הבן. הוא מגיש לו את הסידור בעיניים זולגות דמעות. כל הקהל נרגש.
 

הבן נעמד ומתחיל לקרוא את הקדיש. אבל איך הוא קורא אותו...?! במהירות, באדישות. הוא אפילו קורץ בעיניו באמצע לאחד החברים...

 

האב מאוכזב כולו מהבן. אבל שנות הסבל לימדו אותו לשתוק. הוא כובש את צערו מחכה... הוא לא יכול להתאפק עד הדרשה של הבן. הוא מחכה כבר לשמוע את הבן מזכיר את האם בפני כל הקהל. ובעיקר בפניה. היא יושבת שם בשמים ומחכה גם כן לראות את הבן האהוב ביום שמחתו.

 

והנה מגיע רגע הדרשה. הס מושלך באולם. הבן עולה לבמה ומתחיל לקרוא את הדרשה. האב מקשיב... כולו התרגשות. והנה הבן מתחיל לדבר לאימו. נשמת האב נעצרת... אך לאחר שהבן מגמגם מספר מילים הוא יורד מהבמה. לא לזה ציפה האב. לא לכאלו מילים רפות.

 

האב מואס כבר בכל החגיגה. אין לו חשק לכלום. הוא לא יהרוס לבן היקר את יום שמחתו אבל הוא כבר אינו שותף לשמחה.

החגיגה נגמרת והם נוסעים הביתה.

 

כשהם מגיעים לביתם, האב כבר אינו יכול להתאפק הוא מוליך את הבן אל מול תמונת האם. "למה?" הוא שואל בכאב. "למה לא התייחסת ברצינות לאימא היום? הרי סיפרתי לך כמה אמא סבלה ועשתה בשבילך!"

 

"אבא," עונה לו הבן. "שמעתי ממך הרבה סיפורים על האישה הזאת בתמונה. אבל אתה חייב להבין, בשבילי זו לא אימא. אני לא הכרתי אותה אף פעם. בשבילי זו תמונת אישה בלבד. אני מאמין לכל הסיפורים שלך, אבל אני לא הכרתי אותה אף פעם ואין לי שום קשר לאישה שבתמונה!!!

 

"אתה מבין את הנמשל?" שאלתי את הבחור הנחמד. "אנחנו בדיוק כמו אותו הבן. עומדים כרגע בשנת 2007 ומביטים באיזו תמונה שהיא לא יותר מתמונה..."

 

"נכון, אנו מתאבלים על בית המקדש כל שנה, אנו עומדים בתשעה באב ומתפללים לאלוקים שיבנה אותו שוב, אבל האם אנו יודעים מה מסמל עבורנו בית המקדש?! אנו כאותו ילד שרואה תמונה מולו. הוא לא הכיר את האישה הזו ולא אוהב אותה."

 

כאשר הכעסנו את הקב"ה הוא רצה להעניש אותנו! את עם ישראל! לא בית המקדש חטא! אך לא! אלוקים שפך את חמתו על עצים ואבנים ...רק לא לפגוע בבן יקיר לי אפרים. הוא החליט להרוג את האמא, את בית המקדש, ולא את הבן – עם ישראל.

 

אם נדע זאת, נוכל לבקש ביתר כוונה את בניית בית המקדש ומובטח לנו שתפילה היוצאת מן הלב תתקבל בסוף! וכמו שאנו מבקשים בסוף איכה: חדש ימינו כקדם

 

 

תגובות   

0 #1 ענת 2007-07-24 01:58
משל יפהפה, בהחלט אין לי מילים...
0 #2 מאוד מחכים, יישר כח!ינון 2008-03-24 03:01
הלואי שנאמץ את זה כולנו
0 #3 נתפלל לה\' שיחזיר את אמא(בית המקדש).ירון שקיר 2008-05-30 01:34
המשל זה בדיוק באותה מידה.
0 #4 משל מקסים!!!א.ל. 2008-08-07 19:38
למדתי!!!
+1 #5 נקווה שהדור שלנו והדור הבא יפנים המשל היפה הזהיפה פרידמן 2009-08-18 00:20
:sad: :-? נקווה שהדור שלנו והדור הבא יפנים את המשל היפה הזה :P קוד: :P :zzz :cry: :sad: :-x

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן