לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

כאילו נחרב בימיו | ישראל אסולין

התמיהה הזו, על עם, שאלפיים שנות מרורים מפרידות בינו לבין חורבן מקדשו ואף על פי כן הוא יושב לארץ ובוכה על אסונו שמכבר, התמיהה הזו מתיישבת בנימוק, שהצער הוא לא רק על "רברס היסטורי" – אלה הם גם דמעות ההווה, על החורבן של עכשיו, על אותו "כאילו" מאשים וצורב "כאילו נחרב בימיו".

 

ובכן, לא מבט ביקורתי לאחור, לא האשמה קולקטיבית של דור החורבן – אנחנו האשמים, ידינו במעל. לשונם התמציתית של חז"ל, המגדירה דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו, הופכת את האבל לאקטואלי, לכתב האשמה ולתביעה: זה לא הם, לא שנאת חינם שלהם, זה אתם! בית המקדש עומד מוכן להבנות, אם אינו נבנה הרי הוא כאילו חרב מחדש, מאחר שלא מניעה פיזית מעכבת את חידושו, כי אם המאזן הרוחני המצטבר של הדור – שלי, שלך ושל כולנו ביחד.

 

קמצא ובר קמצא אינם רק דמויות היסטוריות, שבשלהם חרב אי אז בית המקדש – לא, אלה דקדוקי עניות שבהווה, זה משוא הפנים שלנו, ההבדלים שאנו מבחינים בין קמצא לבר קמצא – ביחסינו אל כל אחד מהם, בהתנהותנו הילדותית באי שימת ליבנו אל הכבוד הרמוס של פלוני לעומת אלמוני.

 

על דא קא בכינן – על החורבן של היום, על "כאילו חרב בימיו" – בימינו שלנו.

 

"כאילו חרב בימיו"

איזו אחריות כבירה! איזה מבט אחר, מקורי, יהודי, על ההתרחשויות!

כמה קל להביט אחורה במבט צדקני ולהעביר את שבט הביקורת עליהם, על בני דור החורבן. כמה נוח ליצור חייץ הין העבר להווה, לקרא את הגדות החורבן ומה שקדם לו – ולהרגיש למעלה מן המחדלים ההם. לקרא את רשימת החטאים שבשלהם חרבה הארץ, בלי מעורבות אישית, ולהתייחס אליה כאל ניתוח היסטורי של סיבות ותוצאות, כמה נוח לראות את החורבן כאירוע של לפני אלפיים שנה – ולהביט על הדור ההוא במבט תוכחה, ולהסתכל על ההווה במבט של סיפוק, שהרי אנחנו "קיבלנו" כבר את החורבן מהדורות הקודמים, וכאילו ידינו לא היתה במעל ההוא.

 

אבל אז באים מייצגי האמת הצרופה חכמינו זכרונם לברכה, ומעמידים אותנו על מלא טעותנו ואומרים "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו" פירושו של דבר שלאורך כל הדורות, מחורבן הבית ועד הנה, שב וחרב המקדש שוב ושוב, לכן ימי בין המיצרים אינם ימי חיטוט ופשפוש בחטאי העבר וקא, הם ימי חשבון הנפש על מעשי ומחדלי ההווה. כי בימים אלה, עכשיו, שוב חרב הבית.

 

בהרהור מעמיק של מעשה קמצא ובר קמצא שבשלו חרבה ירושלים, אפשר להתמלא תמיהה ספור זה לא מסופר, לכאורה, על מאפיינים קשים של עוינות, לא מדובר בו על מריבה אלימה וקולנית, לא על שפך דם ממשי ולא על שוד וגזל – אלה הביטויים החריפים של שנאת איש לרעהו, בכלל לא. מסופר בסך הכל על מעשה שבכל יום, פלוני מזמין באמצעות שליח לשמחת משתה את אוהביו שברשימה האישית שלו, טעות אנושית פשוטה גורמת לו לשיח לטעות בין שנים ששמם כל כך דומה, קמצא ובר קמצא. בטעותו המסתברת כל כך, הוא מעביר את ההזמנה לכתובת השגויה, לבר קמצא השנוא, ולא לקמצא הידיד. וכשהטעות מתבררת משתדל בעל השמחה להעמיד עובדות על דיוקן, זה הכל.

 

ואולם הבה ננסה לתאר לעצמנו מה עבר בליבו של אותו בר קמצא כאשר קיבל את ההזמנה, גל של רצון טוב בוודאי שטף אותו, רוח של סליחה ורחמים החלה מנשבת בו ובסביבותיו. הוא היה נרעש למול המעשה האציל, שונאו מאתמול מתפייס איתו לקראת שמחת בנו, בצורה כל כך מעודנת – הוא שולח א עבדו להזמינו למשתה השמחה. בבת אחת נמחקו מליבו של בר קמצא כל שאריות המשטמה והזעם. בהתרגשות ובתחושה עמוקה של תודה הוא קם ללכת למשתה. במאור פנים ולבוש מחלצות הוא משתלב עם כל הקהל הנוהר אל השמחה. לא עוד מנודה, לא עוד נזוף. קירוב לבבות של ממש עומד להתרחש עוד רגע קט.

 

לפתע הוא נתקל במבטי האיבה התמהים. הדם אוזל מפניו, מהר מאוד מתבררת לו להוותו הטעות האומללה: לא גילוי של רצון טוב, לא מחילת עוונות, לא פיוס – סתם טעות בכתובת. הרגשות האצילים מפנים ת מקומם לרגשות עלבון וקיפוח ולחששות אימתניים. מסביב ממשיך לנהור הקהל, הקהל שאינו מודע עדיין למתרחש, הקהל שיהיה עוד מעט עד בהמוניו לשפיכת דמו בר קמצא חש בכל המשטמה הזורמת אליו ממבטיו של בעל השמחה, הוא רואה את השערורייה העומדת לפרוץ, את כבודו העומד להיות מושפל עד עפר לעיני כל החוגגים.

 

זה לעומת זה ניצבו עכשיו – האיש הלוחם לשווא על כבודו האנושי השוט – ויריבו, המתעקש לא לחרוג מצרות האופקים של משטמתו העלובה, היריב הקשה, שאין לו הכוח והרצון להתרומם מעט אל רוחב הלב של הויתור והסליחה.

 

בר קמצא מתחנן על נפש כבודו. הוא ייתן את מחצית הסעודה ובלבד שלא יהפוך לצחוק. הוא ייתן את דמי הסעודה כולה במלחמה נואשת על כבודו, במאמץ הכביר שלא להיות ללעג וקלס, לשיחת היום מחר בשווקים, לסמל של השלומיאל הנדחק לשמחה לא לו, והמגורש בחרפה לעיני כל. אבל למולו מתייצבת הקטנוניות במלא עוצמתה ההרסנית, בעל השמחה אינו מוכן לחרוג בכהוא זה מן הפרינציפים העלובים שלו. הוא אינו מסכי, גם בשעה הגדולה של שמחת ליבו, להתרומם, אפילו בשערה אחת, מרמתו השיגרתית הדלה, ולפנות בליבו החוגג פינה מיניאטורית לתחושות הזולת. הוא מרשה לעצמו, גם בשעה גדולה זו של שמחה, את האטימות, את אי ההשתתפות באותה מצוקה, שהוא יכול, אם רק ירצה, למחות אותה כהרף עין. לא. צרות העין עם צרות האופקים שולטות כאן במופגן, כשמנגד עומד האיש שדמו שפוך וכבודו רמוס.

 

אבל לא רק העויין העומד על שלו סופג את האשמה. גם הקרואים נעשים, לדעת האיש הנעלב, שותפים לו בעצם שתיתם, בשמירתם על עקרון אי ההתערבות ובחוסכם ת קול מחאתם.

 

ועל זה, על ה"אפיזודה" הזו, כביכול – חרב הבית, בית מקדשו של כלל ישראל, הבית הגדול והקדוש, ששמו של הקדוש ברוך הוא, עושה השלום, נקרא עליו.

 

איזה לימוד! איזה לקח! איזו תביעה! כי, אכן, אפשר לבנות את הבית שחרב – לאו דווקא על ידי מעשים מהפכניים, אפשר לבנות בתשובת המשקל להרוס את חומת ההבדלים שבין קמצא ובר קמצא, להיות קשובים לכבוד הזולת, להכנס אל עובי הקורה של מצבו, להבין את תחושותיו, ולשבור את אמות המידה הקפדניות שנוצרו בשעות של זעם.

 

לתשומת ליבנו!

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן