לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בין המצרים – השמחה והאבלות בעבודת ה' | הרב יוסף קלצקי

ימי בין המצרים הם פרק זמן של התבוננות במצבו של עם ישראל בכלל, ושל כל יחיד בפרט.
 
בימים הללו יש לנו לעסוק בשאלות:
 
א.     מה הפסדנו בחורבן בית המקדש?
ב.     מה הם הגורמים שהביאו לחורבן?
ג.      האם יש בידינו לעשות משהו כדי לתקנם?
ד.     מה צריכים אנו לקוות ולהתפלל בימים אלו?
 
ראשית דבר, עלינו לדעת עד כמה הקב"ה אוהב אותנו, וכי רק מחמת האהבה העזה שלו אלינו הוא בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו.  
 
אך לא רק את תורתו נתן לנו הקב"ה מחמת אהבתו אותנו, אלא הוא גם קבע את מקום שכינתו בתוכינו, שתהיה שכינתו קרובה אלינו, בבית המקדש.
 
יש קשר הדוק בין לימוד תורת ה' ובין היות שכינתו שרויה בבית המקדש, לפי שאינה דומה היכולת שלנו להגיע לעומק דברי התורה כאשר בית המקדש קיים ושכינתו של הקב"ה קרובה אלינו, למצבנו כיום, שבית המקדש חרב, ושכינת עוזו אינה נמצאת בקרבנו.
 
יחד עם זאת, עלינו גם לדעת: מה היא הסיבה לחיבה הגדולה של הקב"ה כלפינו? כי כאשר נדע את שורש החיבה, גם נבין מה רוצה הקב"ה מאתנו, ומה הוא מצפה שנעשה.
 
רש"י בפרשת בהעלותך [פרק יח פסוק יט] מביא את דברי חז"ל על הפסוק שבו הוזכרו חמש פעמים המילים "בני ישראל" - להודיע את חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד, כמנין חמשת חומשי תורה.
 
מהו הקשר בין חמשת חומשי תורה ובין הבעת חיבתם של בני ישראל חמש פעמים באותו הפסוק? והתשובה היא, שכל חיבתם של ישראל נובעת מהיותם של בני ישראל ראויים לקבל את התורה וללמוד אותה משום המעלה הרוחנית המיוחדת שיש רק להם, ואין לשום עם אחר. מעלה רוחנית זו "נרכשה" עבורנו על ידי האבות הקדושים לדורות עולם, והיא זאת שהכשירה אותנו לקבל את התורה, ורק מכוחה הקב"ה מחבב אותנו.
 
לשיא המעלה הרוחנית, הגיע משה רבינו, עקב הביטול העצמי המוחלט שלו כלפי הקב"ה, באומרו "ונחנו מה", כאילו אינו כלום [בעוד שאברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר", שיש בו בחינת משהו, אם כי כמו עפר ואפר].
 
ולכן, לדברי חז"ל, זכה משה רבינו שהתורה תיקרא על שמו "תורת משה", כי מידת הענווה העליונה של משה רבינו [שהיה "ענו מכל אדם אשר על פני האדמה"] העמידה אותו במעלה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע, ומכוחה הוא זכה להיות "מקבל התורה" מהקב"ה, ולהמשיך ו"למסור" אותה לבני ישראל.     
 
ואילו אנו, גם אם אין אנו יכולים להגיע לדרגת הביטול של משה רבינו, בכל זאת, יכולים אנו מכח המעלה הרוחנית שיש בקרבנו להגיע למדרגות מסויימות של ביטול כלפי הקב"ה, ולחיות בהכרה שאין אנו הקובעים את גורלנו ואת מהלך חיינו, אלא הקב"ה בלבד הוא הקובע זאת.   
 
גם את בית המקדש קבע הקב"ה בתוכינו מכח אהבתו אותנו משום מעלתנו הרוחנית המיוחדת, ועשה זאת כדי שנהיה קשורים אליו בקירבה גדולה מאד.
 
ונמצינו למדים, כי מעלתנו הרוחנית היא זאת שעשתה אותנו להיות העם האהוב על הקב"ה, להיות העם היחידי הראוי ללמוד את תורת ה', ולהיות קרובים אל הקב"ה, על ידי השראת שכינתנו בתוכנו, בבית המקדש.   
 
ולכן, לימוד התורה וקיומו של בית המקדש הם שני דברים הקשורים וצמודים זה לזה, וכאשר חסרנו את בית המקדש, חסרנו הרבה מדרגות בלימוד התורה.
 
ולפי זה, יכולים אנו להבין מדוע בסיומה של תפילת שמונה עשרה, אנו חוזרים ומבקשים על שני דברים שכבר ביקשנום בתפילה עצמה: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקינו בתורתך. כי שני הדברים הללו, בית המקדש ותורת ה', שייכים אלינו מאותה הסיבה, בהיותנו העם היחיד שיש לו מעלה רוחנית אשר מכוחה אנו ראויים ללמוד את התורה, ומכוחה ראויים אנו שתשרה השכינה בקרבנו, בבית המקדש.
 
 
בבית המקדש היו בני ישראל "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". כתלי המקדש מסביב לא התרחבו, ובכל זאת יכלו העומדים שם בצפיפות להשתחוות ברווחה, כי מקומו של המקדש אינו מקום גשמי גרידא אלא יש לו את מעלת הקדושה הרוחנית, שהיא אינה מוגבלת, ומכח המעלה הזאת היו יכולים בני ישראל, אשר גם להם יש מעלה רוחנית, להשתחוות ברחבות, על אף שעמידתם היתה בצפיפות.
 
הרחבות הזאת נוצרה דוקא בשעת ההשתחואה, בשעה שהגיעו לפסגת מעלתם, בביטול העצמי המוחלט כלפי הקב"ה, ביטול שבא לידי ביטוי במעשה ההשתחואה.
 
דבר דומה מוצאים אנו בדברי חז"ל [בראשית רבה פרשה י"א], המתארים את בקשת השבת שיהיה לה בן זוג כמו לשאר הימים, ואמר לה הקב"ה שכנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו בני ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת – כנסת ישראל הוא בן זוגך!היינו דבור [שמות כ] זכור את יום השבת לקדשו.
 
יום השבת, למרות היותו דומה לשאר ימות השבוע מצד מסגרת הזמן של עשרים וארבע שעות, מציאותו הינה רוחנית ובעלת משמעות רוחנית, ולכן ראויים הם ישראל, משעה שקיבלו את התורה בסיני, ונהיו בעלי מדריגה רוחנית גבוהה יותר, להיות בני זוגה של השבת.
 
וביאור הדברים, שהרי לתורה אין גבול, כי לדבר רוחני אין גבול. גם השבת הינה רוחנית, ולכך היא "נחלה בלי מצרים". אין גבול להתעלות הרוחנית שאפשר להתעלות בשבת. ולכן, ראויים הם ישראל משעה שקיבלו את התורה ונעשו בעלי מדריגה רוחנית ללא גבול, להיות בן זוגה של השבת.       
 
חז"ל מבארים את גורמי החורבן, בכך שעם ישראל ירד ממעלתו הרוחנית, אך הם מחלקים בין הירידה שהביאה לחורבן הבית הראשון ובין הירידה שגרמה לחורבן הבית השני.
 
לגבי חורבן הבית הראשון נאמרו בדברי חז"ל שני טעמים: האחד, שעברו על שלשת העבירות החמורות, של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. והשני, שלא ברכו בתורה תחילה, ולפי הסברם של הראשונים, הם אכן למדו תורה, אלא שהם לא החשיבו את ערך לימוד התורה, ולכן זלזלו בברכות שלפניה.
 
ונראה לומר, שאין סתירה בין שני הטעמים אלא הם משלימים זה את זה.
 
כי לפי מעלת ישראל על פי התורה שניתנה להם, הם לא היו מסוגלים להגיע לרמה רוחנית כה ירודה, לעבור על שלשת העבירות החמורות. אלא, כיון שלא העריכו את לימוד התורה והתייחסו אליו כלימוד של חכמה גרידא ולא כלימוד של תורה, שמשמעותו הוראה לדרך חיים [ומבואר בהרחבה במהר"ל], והרי אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שרק באמצעות הוראתה של התורה לדרך חיים יכול האדם להתגבר על יצרו. לכן, הפסידו בכך את המעלה הרוחנית של לומדי תורה, ויכלו להתדרדר עד לעבירה על שלשת העבירות החמורות.      
 
ואפשר אף לומר, כי הקב"ה סילק מהם את מעלתם הרוחנית בכך שהחריב את בית המקדש והוריד בכך אותם ממעלתם המיוחדת שהיתה בהיותם בקשר קרוב אליו בבית המקדש, כדי שלא יהיה עוונם כה חמור. כי אין דומה מעשה עבירה של אדם בעל מדריגה, למעשה עבירה של אדם שאינו בעל מדריגה.
 
ואילו הגורם לחורבן הבית השני היה - שנאת חינם שהיתה ביניהם [מסכת יומא ט א], ומוסיפה הגמרא ואומרת: רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא.
 
התביעה על כלל ישראל שהביאה לחורבן הבית היתה עקב מעלתם הרוחנית המיוחדת. עם שהקב"ה אוהב אותו ושוכן בקרבו אסור לו להתדרדר ממעלתו, ואם בכל זאת הוא יורד, מונע הקב"ה את המשך מעלתו בקשר המיוחד עמו בבית המקדש, ומחריב את ביתו, את מקום שכינתו בתוכם.
 
הבנה לעומק של סיבות החורבן היא המפתח לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.
 
תפקידנו בימי בכל ימות השנה, ובפרט בימי בין המצרים, הוא לעשות כל שבידינו כדי לתקן את הפגם במעלת ישראל שהביא לחורבן הבית. 
 
דבר זה יכול כל אחד ואחד מאתנו לעשות בעצמו, בכמה אופנים:
 
האופן האחד:בן תורה היושב והוגה בתורת ה', צריך לחוש שאין הוא עוסק בחכמת התורה גרידא, אלא הוא לומד את דבר ה' כהוראה לדרך חייו. העיסוק בתורת ה' ביכולתו לרומם את נפש האדם ולהדריכו בדרך ה' גם כאשר הוא עוסק בסוגיות שאינן הלכה למעשה, ובתנאי שבשעת הלימוד יחוש הלומד כי הוא עוסק בדבר ה'.
 
ברכות התורה שמברכים בימים אלו, צריכות להאמר בכוונה מרובה ובהבנה מעמיקה על גודל הזכות שנפל בידינו, שהקב"ה בחר בנו בלבד לתת לנו את תורתו.
 
האופן השני:בחורבן בית המקדש הפסדנו את הקשר הישיר והקרוב שהיה לנו עם הקב"ה במקום המקדש.
 
ניתוק הקשר הישיר והקרוב אל הקב"ה עקב הירידה הרוחנית שהביאה לחורבן הבית, הביא בעקבותיו ירידה בבהירות המחשבה, ובאפשרויות של לימוד התורה מתוך הרחבת הדעת.
 
כי, כאמור, יש קשר בין ההשגות בלימוד התורה ובין הקירבה לשכינתו של הקב"ה בבית המקדש, שמסלקת את המחיצות ומשפיעה סייעתא דשמיא שנצרכת מאד ללימוד התורה.
 
לכן, התיקון שביכולתנו לתקן, הוא להשתדל ולעמול עתה בהשגת מעלות רוחניות, שהן הגורמות ליצירת קשר קרוב עם הקב"ה. ואז נזכה גם לסייעתא דשמיא שתביא אותנו למדריגה יותר גבוהה של בהירות הדעת בלימוד התורה.
 
את אחת המעלות הרוחניות מבטאת התורה במילים הללו, "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ויש לנו לשים לב לביטוי "ה' א-לקיך", שמשמעותו היא שהקב"ה מייחס את שמו עלינו במיוחד בכל צעד וצעד של חיינו. ולכן, כמה שיחוש האדם בנפשו כי כל כשלונותיו וכל הצלחותיו אינן בגלל מעשיו אלא בגלל שכך רצה ועשה ה' א-לקיו, הוא יהיה בדרגת תמימות יותר גבוהה.
 
האופן השלישי: רגשות השמחה והאבלות – שהן חשובות ביותר בעבודת ה'.
 
כל מצבינו הנוכחי, כאשר בית המקדש עדיין חרב, וכאשר עם ישראל נמצא בגלות, גשמית או רוחנית, כל זה נובע מהאמור בפרשת התוכחה [דברים כח מז]:
 
תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב!
 
דהיינו, מעבר לחטאים הגדולים והבגידה בה' שגרמו לחורבן, נתבע עם ישראל על חוסר השמחה בעבודת ה'. ולכן, תיקון העונש על העדר השמחה בעבודת ה', צריך להעשות על ידינו בשני כיוונים.
 
מצד אחד, להגיע למדריגה של עבודת ה' מתוך שמחה.
 
ומצד שני, לחוש את גודל האבלות על חורבן בית המקדש.
 
כי רגשי האבלות על החסרון של עבודת ה' בבית המקדש, הם עצמם מהווים עבודת ה' גדולה וחשובה, משום שביכולתם של רגשי האבלות והצער לרומם את האדם ולקרבו לעבודת בוראו, לא פחות מרגשי השמחה שיש לו בעבודת ה'.
 
הבנת הענין, כיצד רגשות השמחה והאבלות פועלים בנפש האדם לרוממו, נעוצה בהבנת התכלית בעבודת ה'.
 
פסגת עבודת ה' היא, כאשר מבטל האדם את עצמו לגמרי כלפי בוראו. אך גם אם לא הגיע האדם לביטול עצמי מוחלט, הרי כל מדריגה ומדריגה של ביטול עצמי כלפי הקב"ה מעמידה את האדם במדריגה רוחנית, שהיא לפי ביטולו העצמי כלפי הקב"ה.
 
הביטול העצמי גורם לאדם שני דברים חשובים ביותר בעבודת ה':
 
האחד, הוא זוכה לבהירות הדעת, שהוא היסוד העיקרי המאפשר את עבודת ה', הן בלימוד תורה, הן בתפילה, והן בהשגת דרגות רוחניות.     
 
והשני, לבו מתמלא בשמחה של סיפוק, וטרדות העולם אינן מפריעות לו, אלא אדרבה, כל מעשה של מצוה, של עמל בתורה, ושל מאמץ להתקדמות רוחנית  משפרות יותר ויותר את מצב רוחו השמח.
 
נמצינו למדים, שהשמחה בעבודת ה' היא הביטוי של נפש האדם, כאשר הוא מכיר בגודל ההזדמנות שלו להיות בטל לבוראו, ולעשות את רצונו בלב שלם. ואילו מצד שני, הרגשת השמחה בלב היא היא הגורמת לו להוסיף ולהתקדם עוד ועוד במדרגות רוחניות, לעמול בתורה ולעבוד את ה' בכל לבבו,  
 
ביטוי מעשי לביטול האדם כלפי בוראו מצינו במצות ההשתחואה במקדש. כי כאשר משתחוה האדם לפני הקב"ה בכל גופו, הוא מכניע לפניו את כל גופו, ומבטלו לגמרי כלפי הקב"ה, ופעולת הביטול הזאת מטביעה את רישומה העמוק בנפש האדם.
 
ולכן, מוצאים אנו שבשעת הבאת הביכורים למקדש, שהיתה שעת שמחה גדולה, וכדברי הכתוב  [דברים כו יא]  "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ", היה צורך להקדים לשמחה הגדולה את ההשתחואה, וכדברי הכתוב לפני כן, "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לקיךָ".כי רק לאחרי ההשתחואה, שהיא הביטול העצמי, יכולה לבוא השמחה האמיתית בעבודת ה'!
 
ובמקביל לעבודת ה' מתוך שמחה, גם הצער והאבלות שמביע אדם מישראל על חורבן בית המקדש, הם ביטוי של ביטול העצמי שלו כלפי הקב"ה. כי בכך הוא מראה שהעיקר בחייו אינו רצונו להצלחתו האישית אלא איכפת לו בעיקר מהחסרון בעבודת ה' ומהקשר הישיר עם הקב"ה שהיה בבית המקדש.
 
יסוד דומה לדברים הללו אנו מוצאים בדברי חז"ל על הפסוק בדברי התוכחה, "ואם לא תשמעו לי" [ויקרא כו יד]:
 
רש"י מבאר, לפי דברי חז"ל, כך: "ואם לא תשמעו" – להיות עמלים בתורה.
 
ומה תלמוד לומר "לי"? אין "לי", אלא זה המכיר את רבונו, ומתכוון למרוד בו. כמו נמרוד שנאמר בו "גבור ציד לפני ה'", שמכירו, ומתכוין למרוד בו. וכן אנשי סדום, שנאמר בהם "רעים וחטאים לה' מאד", שהיו מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו.
 
ויש לדייק מסמיכות הענין, כי גם מי שמכיר את בוראו ואינו עמל בתורה, גם הוא נחשב כמי שמתכוין למרוד בו.
 
ויש לעיין, מדוע אדם המקיים מצוות אך אינו עמל בתורה, נחשב כמי שמכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו, ודרגתו הרוחנית נחשבת כל כך ירודה עד שהוא נמשל כמו נמרוד ואנשי סדום!? 
 
כמו כן, יש לעיין, מנין יש לנו ללמוד מדברי הכתוב הללו דבר חמור שכזה?
 
ונראה לומר, שכאן מגלים לנו חז"ל יסוד נפלא באופי האדם, שהרי דבר ידוע הוא, שכל דבר שאדם מחשיב אותו והוא רוצה בו, הוא משתדל להגיע אליו, ולהשיגו.
 
טבע האדם אינו מתנגד לעמל ולמאמץ כדי להשיג דבר נכסף, אלא אדרבה, הוא ממריץ אותו להשקיע את כל מרצו, ככל יכולתו, כדי להגיע למטרה הנכספת.
 
ומאידך, כאשר האדם אינו מכיר בחשיבות הדבר ובתועלתו, ואינו נכסף אליו, הרי באופן טבעי הוא מתעצל, ואינו משתדל מלעסוק בו.
 
ולכן, אדם המכיר את בורא העולם, אך אינו עמל בתורת ה', אות הוא כי תורת ה' אינה חשובה בעיניו. כי אם הוא היה מכיר בערכה, הוא היה מתמסר בכל מאודו לעמול ולעסוק בה!
 
מי שמתהלך עם הרגשה שהוא בן חורין מלעסוק בתורה ולהעביר את חייו בדברים בטלים, הרי עצם הרגשת ה"חירות" הזאת היא היא המרידה במלכות שמים. אדם שכזה, המאמין בבורא ומקיים מצוותיו, אך יחד עם זה הוא אינו עמל בתורה, הרי הוא מכיר את בוראו, ובמקביל הוא גם מורד במלכותו.
 
ויסוד הדברים נמצא בביטוי של חז"ל בפרקי אבות [ב טז] "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". בדברים אלו גילו חז"ל כי הרגשת בן החורין האמיתית שיש לו לאדם, היא רק ההרגשה כשהוא עוסק בתורה, שאז הוא בן חורין, כאשר הוא מנותק מכל הסביבה וההשפעה הגשמית של העולם. ולעומתה, כל הרגשת "בן חורין" אחרת, הרי לא רק שהיא הרגשה מוטעית מעיקרה, אלא שעצם ההרגשה הזאת היא ביטוי של מרידה!
 
ולאור האמור, אפשר להבין את דברי התורה בפרשת התוכחה [פרשת כי תבוא], שכל העונש הבא על עם ישראל הוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".
 
ולכאורה יש לשאול, מהו הביאור של הכתוב הזה? וכי אדם צדיק המקיים מצוות ונמנע מעבירות ["צדיק" יכול להיות אפילו עם הארץ, כי רק "חסיד" הוא אינו יכול להיות, וכפי שמבאר רבינו יונה בפירושו לפרקי אבות], יכול להתבע ולהענש בענשים החמורים שבתוכחה רק בגלל שלא היה שמח וטוב לב בעבודתה!?
 
אך לפי היסוד שביארנו אין מקום לשאלה הזאת. כי הטעם היחידי לקיום המצוה בלא הרגשת שמחה, הוא משום שהאדם עושה אותה כהכרח לעשות את רצון ה', ורק מתוך חוסר ברירה. כי אם היה האדם רוצה בקיום המצוה, הרי באופן טבעי הוא היה שמח כשהיא מזדמנת לידו.
 
אדם שכזה, הרי הוא מכיר בבוראו, ויודע את החיוב ואת הערך של המצוה. ואם בכל זאת הוא אינו שמח בעבודת ה', הרי אות הוא כי ברוחו הוא מורד בה', וכל עשיית המצוות שלו היא מתוך הכרח וכפיה, ולכן הוא ראוי שיחולו עליו כל הדברים האמורים בתוכחה.   
 
בהירות הדעת כבסיס לעבודת ה'
 
הגמרא במסכת תענית [כט א] אומרת: כתיב [במדבר י"ד] "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה, ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
 
והדברים צריכים ביאור: הרי הבכיה שנקבעה לדורות היתה עקב חטאי בני ישראל, כי בית ראשון חרב בגלל שלשת העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב בגלל שנאת חינם, וזוהי סיבת הבכי, על הירידה הרוחנית שהביאה לחורבן, ועל החסרון שיש לנו בהעדר בית המקדש, ואין זו בכיה על מה שאירע בפרשת המרגלים!?
 
אך כשנעמיק בענין נווכח, ששורש החטאים שגרמו לחורבן נעוץ באותה בכיה בפרשת המרגלים.
 
בני ישראל היו באותה תקופה בבהירות הדעת שזכו לה בעקבות מעמד הר סיני. אילו לא היו מבני ישראל נשמעים לעצת המרגלים, הם היו נשארים במדריגה הגבוהה של בהירות הדעת, ולא היו באים לידי אותם כשלונות וחטאים שגרמו לחורבן בית המקדש.  היה בכח בהירות הדעת שהיתה להם באותה עת כדי לדחות את דעת המרגלים, וללכת אחרי משה רבינו.
 
אך משלא עמדו בבהירות הדעת שהיתה להם, ובכו בכי חינם שסותר למציאות של בהירות הדעת, כנגד זה הם איבדו את דרגתם הרוחנית הגבוהה בבהירות הדעת, ומכאן ואילך הם היו מסוגלים לחטוא את החטאים הנוראים שהביאו לחורבן בית המקדש.
 
היה זה חסד הבורא שנטל מהם את דרגתם הרוחנית כדי להפחית את חומרת אשמתם מכאן ואילך, כי לאדם שנתן לו הקב"ה דרגה רוחנית ואינו משתמש בה, הרי חטאו חמור פי כמה ממי שלא נתן לו הקב"ה דרגה רוחנית כזו.
 
וחסד שכזה עשה הקב"ה עם עמו ישראל גם בשעת החורבן, כאשר הקדים את צאתם לגלות בשנתיים, לפני שיתקיים בהם הכתוב "ונושנתם בארץ", כי אז היה מתקיים בהם חס וחלילה סופו של הפסוק "כי אבד תאבדון מהר". הפסד השנתיים בארץ היה חסד כדי שלא נאבד לגמרי אם היינו נשארים בארץ.  
 
וכתב הספורנו על הפסוק "ומל ה' את לבבך", דהיינו, שבאחרית הימים ימול ה' את ערלת לבנו, והכונה היא, שיתן ה' לנו בהירות הדעת, וזו היא הברכה הגדולה שתתקיים לעתיד לבוא.
 
בפתיחה לאיכה רבהדורש המדרש את דברי הכתוב בספר דניאל [פרק ח] "וצבא תנתן על התמיד בפשע", כך –
 
אין "צבא" אלא מלכיות.
 
"התמיד", אלו ישראל, דכתיב [יהושע א] "והגית בו יומם ולילה".
 
"בפשע", בפשעה של תורה.
 
כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת, שנאמר [דניאל ח] "ותשלך אמת ארצה", ואין אמת אלא תורה, שנאמר (משלי כ"ג) "אמת קנה ואל תמכור".
 
אם השלכת דברי תורה לארץ - מיד הצליחה המלכות!
 
הדא הוא דכתיב (דניאל ח') "ועשתה, והצליחה".
 
אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.
 
אמרו להם [שאלו אותם אומות העולם, האם] יכולין אנו להזדווג לאומה זו!?
 
אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן, אי אתם יכולין להם. ואם לאו, אתם יכולין להם, שכן הבטיחם אביהם ואמר להם (בראשית כ"ז) "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו", כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו. וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות - הידים ידי עשו!
 
משמעות הדברים היא, שהמציאות של ישראל היא תמיד, שהיא שם התואר שלהם, וזה מה שמחייב אותם להיות שקועים ולהגות בתורה תמיד.
 
כי המציאות של עם ישראל תלויה אך ורק בעיסוקם בתורה, שעליה נאמר "והגית בה יומם ולילה", לפי שהיא תפקיד היהודי, והיא מקיימת אותנו בכל רגע ורגע, ומכוחה אנו רוחניים.
 
ולכן, אומר המדרש, שבשעה שישראל משליכים את התורה, אזי גזירת המלכות הרשעה לגבינו, מצלחת.
 
עם ישראל שונה מאומות העולם שוני מהותי. "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", כדברי הגמרא במסכת יבמות.
 
ביאור הדברים הוא, שבחינת "אדם" היא בכח הדיבור שלו, וכמבואר בפרשת בראשית, "ויהי האדם לנפש חיה", ואומר על כך התרגום "לרוח ממללא". אך אין כוונת הכתוב לדיבור הפה גרידא, אלא לדברי תורה, שהם תכלית הדיבור של האדם. אילו לא היה האדם הראשון חוטא באכילת עץ הדעת, הוא היה מדבר תמיד בדברי תורה, וכמאמר חז"ל, "אדם לעמל יולד", לעמל פה, לעמל פה של תורה. וכך גם היו נוהגים כל צאצאיו.
 
וכך שנינו במסכת סנהדרין [צט ב]:
 
אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר [איוב ה] "כי אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא!?  - כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו", הוי אומר, לעמל פה נברא.
 
ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר [יהושע א] "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" - הוי אומר לעמל תורה נברא.
 
אבל, משחטא האדם הראשון, הוא איבד את מעלת היות האדם ל"רוח ממללא", וזכו במעלה הזאת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שכל דיבורם היה בדברי תורה. ומכח האבות זכו הבנים, להיות עם ישראל, ולכן הם לבדם "קרויים אדם", כיון שהם עוסקים ומדברים בדברי תורה, שדבר זה הוא מהות האדם ותכליתו.
 
העיסוק בתורה הוא המגן עליהם מכל הגזירות הרעות שגוזרים עליהם שונאיהם הגויים, ובאם חס וחלילה הם נוטשים את התורה, יכולות הגזירות לחול עליהם, וכדברי בלעם, שכל זמן שקולם של  ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין אדם יכול להם.
 
המהות של עשו היא מהות גשמית, ומהות גשמית אינה יכולה להתגבר ולהשתלט על מהות רוחנית. "קולו של יעקב" הנשמע במקומות התורה, הוא הביטוי למהות הרוחנית של עם ישראל, המונע את כוחו הגשמי של עשו מלפעול נגדו. אבל, אם מאבדים ישראל את מהותם הרוחנית, ונעשים גשמיים כעשו, ואין קולו של יעקב נשמע מהם, אזי יכול כוח ידיו של עשו להתגבר עליהם.
 
וכך גם מבואר בפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'", שכאשר מבחינה הבהמה בצלם הרוחני של האדם, היא נרתעת ממנו ואינה תוקפת אותו, אבל כאשר מאבד האדם את הצלם האנושי שלו, תוקפת אותו הבהמה כאילו הוא היה בהמה.
 
הגר"ח מוולוזין, מבאר בספרו רוח חיים, את שלשת הענינים  של נפש, רוח ונשמה.
 
הנפש היא כח התנועה של האדם, והיא נמצאת גם אצל בעלי חיים. הרוח, היא כח הדיבור של האדם, ואילו הנשמה היא כח החשיבה שלו.
 
אברהם אבינו היה ה"נפש של כלל ישראל", שהוא היה עמוד החסד, ומעשי חסד נעשים על ידי תנועה, שמקורה הוא מהנפש.
 
יצחק אבינו, שהיה עולה תמימה, היה ה"נשמה של כלל ישראל". המחשבה היא על ידי ה"נשמה" [ולכן מחשבת פיגול, שהיא בנשמה, פוסלת את הקרבן].
 
ויעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים, באהלה של תורה, ודיבורו היה בתורה, היה ה"רוח של כלל ישראל".
 
ולאור זאת, אפשר לבאר את דברי הילקוט בתחילת פרשת תרומה, על הפסוק "זהב וכסף ונחושת", שזהב הוא משכנו שעשה משה, שהיה חביב להקב"ה כזהב, כסף זה מקדש ראשון שבנה שלמה, שבזמנו אין כסף נחשב מאומה. ואילו נחשת זה בית שני, שהיה חסר חמשה דברים [ונחושת לשון חסרון הוא].
 
משכנו של משה היה בדרגה הגבוהה ביותר, "זהב", משום שהוא היה תיקון ב"נשמה של כלל ישראל", וכדברי חז"ל, הרי הוא קיים לעד, גם לאחר שהסתיים תפקידו, לפי שתקון המשכן היה לתקן נשמת ישראל.
 
בית ראשון נחשב כ"כסף", היה תיקון ב"רוח של כלל ישראל", כמו שרואים שהוא נחרב משום שלא בירכו בתורה תחילה, שלא העריכו את לימוד התורה ואת הדיבור בדברי תורה, שזהו מהות הרוח של כלל ישראל. וכאשר הבית ראשון לא מילא עוד את תפקידו לתקן הרוח, לכן הוא נחרב
 
ואילו הבית השני, שהיה חסר חמשה דברים, היה תפקידו לעשות תיקון בנפש. והוא נחרב משום שנאת חינם, שהיא ההיפך הגמור לנפש של כלל ישראל. ומפני שלא מילא תפקידו, נחרב.
 
משה רבינו, מכוון כנגד הנשמה של כלל ישראל, ובזכותו ירד המן, שהוא מזון רוחני מהשמים.
 
אהרן הכהן היה מכוון כנגד הרוח של כלל ישראל, ובזכותו היו ענני הכבוד.
 
מרים הנביאה היתה כנגד הנפש של כלל ישראל, ובזכותה היתה הבאר, שהמים נובעים ממנה בכח התנועה, שהיא כח הנפש.
 
והדברים מאירים מאד לפי דברי רבינו בחיי, המבאר שיש בקרבן שלשה דברים: הבאת הקרבן והסמיכה עליו, הוידוי, ושריפת האימורים, שבכללם הכליות.
 
אדם חוטא בשלשה שלבים, במחשבה, בדיבור ובמעשה.
 
ומבאר רבינו בחיי, שהסמיכה על הקרבן בכל כובד כוחו באה לכפר על מעשה העבירה, הוידוי בא לכפר על הדיבור שקדם לעבירה. ואילו שריפת הכליות באה לכפר על המחשבה שקודם החטא, לפי שמקור מחשבת החטא הוא בכליות [שהן מקור העצה].
 
ולדברינו, הרי הוידוי שהוא בדיבור, בא לכפר על הרוח שנפגם דקרך החטא, והוא תיקון הדיבור, שמקורו ברוח.
 
שריפת הכליות שהיא כנגד מחשבת החטא, היא תיקון הנשמה, הנפגמת ממחשבת החטא.
 
ואילו הבאת הקרבן והסמיכה עליו, שהיא בכח התנועה, באה לתקן את פגם החטא שבנפש.
 
והדברים הללו מאירים גם את ענין שלשת השותפים ביצירת האדם, הקב"ה, אביו ואמו.
 
הקב"ה מעניק לאדם נשמת חיים משלו, וכמאמר חז"ל על הפסוק "ויפח באפו נשמת חיים", מאן דנפח מדיליה נפח. האבא מעניק לאדם את הרוח, וחייב ללמדו לדבר בדברי תורה, שהיא מהות הרוח של אדם מישראל, ואילו האמא, שהעובר מתגדל בקרבה, מעניקה לו את הנפש, את כח התנועה, וזו היא זכותה של האמא, שמוליכה [בכח התנועה] את ילדיה לתלמוד תורה, וכדברי הגמרא, נשים במאי זכיין? [איזו זכות של תורה יש לנשים?]– ועונה הגמרא: בזכות הולכת בניהם לתלמוד הורה.         
 
 
המשנה במסכת תענית [פרק ד משנה ו] מונה את חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב:
 
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר [ירושלים, לאחר החורבן].
 
וצריך ביאור, כיצד נכללה הצרה של חרישת העיר, שהיתה כבר לאחר החורבן, לחורבן עצמו. והרי החרישה הזאת אינה אלא דבר סימלי מול האסון הגדול של חורבן הבית.
 
ונראה לומר, שכוונת הרומאים בחרישת העיר והמקדש היתה לעקור כל זכר מהעבר של ירושלים ומקום המקדש. כי כל עוד קיים שריד מהעבר, יש לעם ישראל תקוה לעתיד טוב, עתיד שיהיה במתכונת העבר. וכוונתם בחרישת העיר היתה לעקור את כל עברם של ישראל, כדי ששוב לא יהיה להם עתיד טוב.
 
ולכן, דומה חומרת הצרה של חרישת העיר לחומרת הצרה של חורבן הבית.
 
מי שיש לו עבר, יש לו סיכוי לעתיד. אדם שראה גדולי תורה, יש לו סיכוי לעלות, כי מחמת הראייה הזאת יש לו השגה בגדלות של תורה. אבל מי שאינו קשור לעבר של תורה, ומי שחסרה לו ראיית צורה של אדם גדול, קשה לו מאד לגדול בעצמו בתורה. וכך גם אמר רבי  [במסכת עירובין דף יג עמוד ב]: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב [ישעיהו ל] "והיו עיניך רואות את מוריך".
 
דהיינו, הראיה של אדם גדול, אפילו ראיית אחוריו בלבד, משפיעה על דמותו של האדם, והיא אף מחייבת אותו לנהוג בהתאם, שהרי יש לו מעתה מושג מהי גדולת בתורה.
 
 
 
לסיכום: עבודת ה' בימי בין המצרים
 
א.     בימים אלו צריכים להראות את מידת האיכפתיות שלנו על חורבן בית המקדש. ולכן, את מנהגי האבלות עלינו לנהוג מתוך צער עמוק בלב ולא כמצות אנשים מלומדה. ככל שהצער נובע מהכרה ברורה עד כמה חסרים את הקשר הישיר אל הקב"ה בהעדר בית המקדש, כך אנו מתקנים את הגורמים לחורבן הבית, ויוצרים קשר של קירבה אל הקב"ה.
ב.     עלינו להצטער במיוחד על כי חסרים אנו את הדעת הבהירה בהבנת דברי התורה עקב חורבן הבית, ולבקש על בנין בית המקדש כדי שנגיע להבנה יותר מעמיקה בדברי תורה שאנו לומדים.
ג.      הצפייה לגאולה אינה רק מצוה גרידא אלא יש בה משום עבודת ה' גדולה. כי כאשר חש האדם שחייו אינם החיים הרצויים והמצליחים כיון שרק בזמן הגאולה יהיו החיים האמיתיים, הרי בכך הוא מעמיד את כל חייו תחת המסגרת של ציפייה להתגלות כבוד ה', ואין לך דבר המקרב את האדם לבוראו יותר מהעמדת החיים כולם בצפייה אליו.
  

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן