לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

הבית שהיה וחרב | עת לחשוב


התקופה בה עמד בית המקדש על תילו, הייתה אחת ויחידה בתולדות תבל, שונה מכל אלה שקדמו לה ושבאו אחריה. באותה תקופה התעלו בני ישראל להישגים רוחניים יוצאי דופן, וכפי איך שאדם מקדש עצמו מלמטה כך מקדשים אותו מלמעלה: באותו זמן השרה ה' את שכינתו במקום מיוחד על פני תבל, מקום בו הרוח התאחדה עם החומר בצורה גלויה לעין, ומשם ירד שפע של חכמה רוחנית וברכה גשמית לעולם כולו במידה החורגת מכל מה שידעה האנושות עד אז ומאז.

אנרגיה רוחנית

בכור אטומי מופקת אנרגיה כה רבה, עד שניתן להאיר רבבות בתים חשוכים מכוח אנרגיה זו.

בזמן בית המקדש, העולם כולו הוצף בשפע של ברכה רוחנית וגשמית שנבעה אליו מארץ ישראל, וזו הושפעה מקדושת ירושלים, שהושפעה ממרכז הקדושה בהר הבית, שקיבל קדושתו מבית המקדש, שגם בו היה "מתח" הקדושה גובר ככל שנכנסו בו פנימה:

היו ה"עזרות" זו לפנים מזו, ולפניהם ה"חיל", חצר המקדש, ולפניו ה"היכל"(הקודש) שבו היה כבר "מתח גבוה" של קדושה, עד ה"ליבה" של בית המקדש, הלא הוא קודש הקודשים, שבו היה ארון הברית ובתוכו היו מונחים הלוחות שנכתבו ב"אצבע אלוקים"- אנרגיה רוחנית טהורה שירדה לעולם החומר. ריכוז כה גדול של קדושה, גרם מטבע הדברים לכך, שלארון הברית היו תכונות לא חומריות, דהיינו מעבר למקום ולזמן. ארון זה לא תפס מקום פיזי כלל בבית קודש הקודשים! (מסכת ב"ב דף צ"ט) למרות שחדר זה היה באורך של עשרים אמה, מכל מקום היה ניתן למדוד מדפני הארון (שעמד במרכז) עשר אמות לכל כיוון! נס זה נמשך מאות שנים בימי בית ראשון.

על ארון זה מסופר שהיה נושא את נושאיו, כפי המתואר בספר יהושע. גם חישוב פשוט מראה שלא היה ניתן להרים את הארון בדרך טבעית על ידי ארבעה אנשים בלבד, דבר שנעשה לאורך כל מסעות בני ישראל במדבר ובארץ ישראל, שכן נפח הלוחות עצמם היה ארבעים סאה, שהם 573 ליטר, נוסיף על כך את שברי הלוחות הראשונים, וכן את משקלו העצום של הארון שהיה למעשה שלושה ארונות זה בתוך זה( זהב עץ וזהב) באורך (כללי של כולם ביחד) עשרים ואחת אמה על אחת עשרה אמות, ומעליו ה"כפורת" בעובי טפח מזהב, ועליה שני הכרובים גם הם מזהב טהור - משקל עצום ללא כל ספק.

דבר זה מבאר הרמ"א בספרו "תורת העולה":
"כשעברו ישראל נשא הארון את נושאיו, והטעם מבואר, כי כמו שנפשו של אדם אינו מן המידה של הגוף ובנס נקשר הכח השכלי בכח החמרי, כן היה העניין בארון ובכרובים, וכמו שהנשמה נושאת את נושאה שהוא הגוף, ולולי הנפש אין שום תנועה וחיות בגוף ואף על פי כן הגוף נושא את הנפש במקרה, כי ידוע כשהאדם הולך ממקום למקום גם נפשו נעתקת עמו, כן היה הדבר בארון". ( תורת העולה א' פרק כה)

"וכשהיה בית ראשון קיים, שבו היה הארון והלוחות בבית קודש הקדשים הייתה השכינה, שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא, שורה שם ומלובשת בעשרת הדברות ביתר שאת ובית עוז, ובגלוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות קודש הקדשים שלמעלה בעולמות העליונים, כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה..."

את מצבנו מאז חורבן בית המקדש, ביטא מלך כוזר בדבורו עם ה'חבר', במילים הבאות:
"אם כן, אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב".

אמר (ענה) לו החבר: כן הדבר כאשר אמרת, גדולה מזאת! אף לא גוף, כי אם איברים מפוזרים, מעין 'העצמות היבשות' אשר ראה יחזקאל במראה. אולם, מלך הכוזרים! העצמות ההן, אשר נשתייר בהן דבר מה מטבע בעל החיים, ואשר שמשו לפנים כלים לראש וללב, לרוח, לנפש ולשכל, טובות הן מן הגופות המגולפות מאבני שיש או מאבני גיר, אשר ראשים להן ועיניים ואזניים וכל אברי החי, אך מעולם לא הייתה בהן רוח חיים ולא יתכן כי תשכון בהן, כי צורות מחוקות הן, צורות הדומות לאדם, אך אדם אינן."

מעל לזמן

אחת התופעות המופלאות הייתה שלא הסריח בשר הקודש מעולם, וכל האברים שהתעכבו מלהקריבם בערב, היו מעלים אותם על ראש המזבח, ועל ראש המזבח הזמן עמד מלכת - לא חל שום שינוי בבשר והוא נשאר בטריותו אף בימים החמים! תופעה דומה הייתה עם לחם הפנים: מדי שבת היו מניחים שנים עשר לחמים טריים על השולחן שעמד בהיכל והלחמים היו עומדים טריים, מהבילים ומעלים אדים חמים עד שבת הבאה, ואז היו הכהנים נוטלים ואוכלים מהם, ולמרות שלכל אחד הגיע חלק קטן בגודל של פול, בכל אופן היה משביע כמו סעודה דשנה. וכותב רבינו בחיי (שמות כ"ה, כ"ג): "ועל כן נקרא שלחן (שזה המקור לשם שולחן בעברית), שהקדוש ברוך הוא שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע בכל העולם, והברכה הזו הייתה "יש מיש" כמעשה הנביאים וברכתם שהייתה יש מיש, כי אין להם כח לעשות יש מאין". לכן היה צורך בשולחן גשמי שימשוך את הברכה לעולם כולו, ובתלמוד מסופר (מסכת יומא דף כא.), שבשלושת הרגלים היו מראים לכל עולי הרגל נס זה ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו (של השולחן) כסידורו".

מעל למקום

הנס המפורסם ביותר לעיני כל, היה ללא ספק היכולת של בית המקדש להכיל את הקהל העצום שהיה עולה לרגל מידי חג. מאות אלפי אנשים היו צריכים להיכנס לתוך כתלי בית המקדש והיה באורח פלא מקום לכולם. וכשהיה נאמר השם הקדוש (בן 72 אותיות) על ידי הכהן הגדול, היו כולם משתחווים ברווח עד שלכל אחד היו ארבע אמות פנויות מכל צד (!) בכדי שיוכל להתוודות ללא חשש שמא ישמע חברו.

באבות דרבי נתן מסופר עוד (פרק ל"ה ח'): "נס גדול מכולם, אפילו מאה בני אדם נכנסים בבת אחת, אין חזן הכנסת מכריז ואומר 'פנו המקום לאחיכם'" ועל זה נאמר במדרש הנס שהחזיק המעט את המרובה. ואף בכל ירושלים, למרות מאות אלפי האורחים, לא אמר אדם לחברו 'צר לי המקום שאלין בירושלים'

ומעולם לא אמר אדם לחברו 'לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים'. כל זאת, למרות המסופר במסכת פסחים על המלך אגריפס, שספר את כמות קרבנות הפסח שהובאו לבית המקדש והגיע למספר המדהים: מליון ומאתיים אלף קרבנות! בה בשעה, שעל כל פסח היו לפחות עשרה מנויים, חשבון פשוט מורה על עשרה מליון עולי רגל לפחות.

נס גדול אף יותר מזה היה, שמלבד קרבנות החג היו האנשים מעלים לירושלים גם עולות ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, נדרים ונדבות ועוד קרבנות שנתחייבו במהלך השנה והמתינו עד שעת הרגל. למרות כל זה היו כל הקרבנות נשרפים על גבי המזבח לחים כמו יבשים, ובמסכת תמיד מסופר שבמרכז המזבח על גבי התפוח (ערימת אפר הקרבנות) היו מקרים שהצטברו כשלוש מאות כור (כ-55,000- ליטר!) אפר.

כדאי להזכיר, שאת הניסים האלו היו רואים כל העולים לרגל, והם התרחשו במשך מאות שנים.

נקיון וסדר מעל הטבע

מעולם לא נראה זבוב בית המטבחיים שבעזרה, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, ולא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן אלא היה מתמר ועולה כמקל עד לרקיע. כלי החרס שהיו מבשלים בהם את קדשי הקודשים, היו צריכים לשוברם לאחר מכן, אך היה איסור להוציאן מבית המקדש. לכאורה היו צריכין להיות אשפתות של שברים בעזרה, אך נעשה נס והיו נבלעים במקומן, לבלי הותר שריד.

קצר חשמלי

לכל דבר גשמי ישנו כח רוחני המחיה אותו ולפיכך משנחרב בית המקדש, נפסק הקשר האמיץ בין העולמות העליונים לעולמינו, וממילא הפסיק השפע וחדלה הברכה. במסכת סוטה כתוב: "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה (דהיינו שאף המידות והתכונות האנושיות התעוותו), ואין לך יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל של ברכה וניטל טעם הפרות, רבי יוסי אומר אף ניטל שומן הפרות, ר' שמעון בן אליעזר אומר מאז שנתבטלה הטהרה ( שהיו טהורים בכל עת), התבטלו אף טעם הפרות וריחם הטוב, ומשבטלו המעשרות ניטל שומן הדגן.

וכותב המהר"ל: "וכאשר קיבל האדם טומאה ונטמאו כוחות הנפש... חרב בית המקדש, כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך (כמו ערך) האדם וכוחו שלו וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב".

ואם כן - אין דבר תלוי אלא בנו, וכשנטהר את נפשינו, ונתקן את מצבנו הרוחני להתקרב שוב אל ה' ולעשות רצונו בלבב שלם, יבנה בית המקדש ונוכל להתרומם ולהתעלות שוב אל פסגות הטוהר והקדושה להן זכו אבותינו.

להאיר את חושך הספק

חז"ל תיארו שהעולם הזה דומה ללילה (פסחים ב.) ולעומת זאת ירושלים נחשבת כ"אורו של עולם"(בראשית רבא נ"ט) חושך מסמל חוסר וודאות, למביט בחושך נראה כאילו מאורעות העולם מסתתרים תחת ערפל של גורל סתמי, ללא כל משמעות ובלי כיוון.

ירושלים מאידך, היוותה את מקום השראת השכינה, והשגחת ה' כפי שראינו, הייתה נגלית לעיני כל, מי שזכה לחזות בכך ידע מעתה שאין מקרה בעולם, הכל מתוכנן לפרטי פרטים על ידי בורא העולם, אפשר היה להשקיף על כל המאורעות בעולם באור בהיר, הוסר החושך והוסרו הספיקות. (שערי בית ה' עמוד קטו)

השגחת ה' הייתה כה גדולה עד שבזמן הרגל היו עולים כמעט כל העם לירושלים, והיו משאירים את בתיהם פתוחים ואת השדות מופקרים, ללא חשש שמא בזמן העדרם ינצלו זאת העמים מסביב ויקחו את קרקעותיהם כמאמר הפסוק (שמות לד) "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך שלוש פעמים בשנה" ובירושלמי (מסכת פאה פ"ג ה"ו) מובאים סיפורים מדהימים על נסיונות כושלים מצד עמי הסביבה להשתלט על בתי היהודים בזמן שעלו לרגל, וכן ספורים על אנשים ששכחו לנעול את דלת ביתם או שכחו להכניס את בעלי החיים שלהם לביתם לפני שעלו לירושלים ובכל אופן ממונם נשמר בדרך פלא.

 

 

תגובות   

0 #1 נהניתי מאודאסתי 2008-08-10 01:36
שמחתי מאוד לקרא את החומר מעניין מאוד יישר כח על זיכוי הרבים.
אשמח לקבל עוד חומר לקריאה.תודה

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן