לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חורבן | אליעזר היון

ישובים היינו בערב חברים נחמד אצלי בבית, אשתי ואני ועוד שני זוגות, והשיחה נסובה אודות תשעה באב הקרב ובא. מטבע הדברים הדיון נסב סביב כושר העמידה בצום של כל אחד מהמסובים ועל מזג האוויר שיהיה ביום הצום ואז אמרה אשתי: האם מישהו פה באמת עצוב? והאם הצום 'מגרד' לנו בנפש, או במלים אחרות זה שבית יפה ככל שיהיה נחרב באמת מדאיב אותנו? למישהו בכלל אכפת? מסתבר שלא, כי היה שקט של מבוכה קלה מסביב לשלחן, ואז אמר אסי –חבר עוד מימי הצבא העליזים- אתה זוכר את הסיפור של האיטלקי בפירנצה? לא הייתי זקוק לתזכורת נוספת והסיפור צץ ועלה כאילו חי הוא לפנינו.

השעה היתה חמש אחר הצהריים באיטליה שאליה נסענו לטיול [שלא כנהוג למזרח הרחוק] שאחרי צבא, טיילנו באי המדהים קאפרי, היינו בעיירת המגדלים 'סאן ג'מיניאנו', ואפילו חגגנו מסיבת פיצה בנאפולי. התחנה האחרונה היתה פירנצה ומטיילים היינו באחת משכונותיה היפות. היתה שלווה בבירת הרנסנס ושקט מבורך, עד שלפתע קלטו אוזנינו צעקות ובכיות מאחד הבתים. ניגשנו במהירות ולעינינו נגלה מחזה לא נעים, שני איטלקים, מוצקים יש לומר,היו עסוקים בפינוי בית מבודד ויפה, כאשר האיש שהיה כפי הנראה בעל הדירה עומד ומבכה את מר גורלו באיטלקית לא מדוברת.

הסצנה הזאת לא היתה נעימה. אמנם, אבל כבר ראינו -בטלוויזיה בעיקר- את אנשי ההוצאה לפועל ואת האנשים המפונים, כאשר קריין החדשות שואל אותם באדישות לאן הם ילכו כעת, אבל בכל זאת משהו כאן היה שונה האיש היה נראה שבור ומרוסק מבפנים. הבכי שלו היה מקוטע והיאוש שלו היה מפחיד. התקרבנו אליו ולהפתעתנו הוא דיבר אנגלית, ואם הבנו נכון זהו סיפורו המדהים שמזכיר את רומיאו ויוליה גירסת המאה עשרים:

האיטלקי הזה גדל באחד הכפרים הסמוכים לפירנצה שם הוא התאהב באחת מנערות המקום. דא עקא שהשידוך הזה לא מצא חן בעיני אביה שאיים עליו במשך תקופה ארוכה ולבסוף הוא החרים אותם. הם התחתנו ועברו לעיר הגדולה שם החליטו לחסוך כסף ולבנות בית במשך חמש עשרה שנה ללא כל עזרה.

הם חסכו לירטה ללירטה עד שלקחו במשכנתא גדולה את הבית הזה לא היה גבול לאושרם בייחוד כאשר הם ציפו ללידת ילדם הראשון, אלא שאז התהפך עליהם הגלגל והמזל הרע החל לרדוף אותם. האישה החלה לפתח סיבוכי הריון שהתבררו עד מהרה כמחלה מסוכנת. הניתוחים והטיפולים הרבים רוששו את האיש עד שנאלץ למשכן את דירתו, אולם כל זה ללא הועיל לפני כשנה נפטרה האישה והאיטלקי השבור ניסה לשקם ולבנות את עצמו בחזרה. הוא סיים לבנות את הבית בדיוק כאשר התברר לו כי הבנק הפסיק לכבד את השיקים שלו. ומכאן ההמשך ידוע, לאחר התראות חוזרות ונשנות ומשפט קצר הוחלט כי אם לא ישולמו החובות עד זמן מסוים ינקוט בית המשפט במהלך של הוצאה לפועל. היום כפי הנראה הגיע התאריך.

הבטנו בצער רב באיטלקי המסכן, פאריס שמו, והרגשנו צער גדול והשתתפות בצרתו, אלא שאז אמר פאריס דבר נוסף. הבית נמכר לאחד הקבלנים העשירים שבאזור. התכנון שלו הוא להרוס את הבית ולבנות במקום סופר מרקט גדול.

מכאן, אמר פאריס והצביע על מקום עמדנו, תכננו את הסלון. כאן אמרה אשתי נבנה את החצר, וכאן תהיה הגינה שבה נוכל לשבת במשך שעות. ליווינו צעד אחרי צעד את הבניה תוך כדי שאשתי שהיתה פרפקציוניסטית 'משגעת' את הקבלן על כל צעד ושעל. וכל זה הולך להיות גל של אבנים עכשיו ובנין מכוער חסר כל חן אישי בעתיד. עמדנו שם ולא ידענו מה לומר, ניסינו כל אחד לדמיין את פאריס ואשתו בונים יום אחרי יום את בית חלומותיהם, ואז ראינו את הדחפור הגדול הורס את הבית בקלות של ילד שסותר בנין של לגו, ומפנה את האבנים לתוך משאית גדולה.

לאחר זמן קצר חזרנו לארץ והסיפור נשאר אצלי באחת מהמגרות במוח בה היו מאוכסנים שאר הטיולים. כאשר הזכיר אסי את הסיפור וסיפר אותו, ניסינו לדמיין את בית המקדש מושא הערצתם של מיליונים, מכל העולם, נבנה יום אחרי יום, מנדבותיהם הטהרות של האנשים, הכוהנים עושים בזריזות את מלאכתם המופלאה, והסנהדרין הקשוב לכל בעיה אישית יושבים בלשכת הגזית, וסיפוק רוחני מעין כמוהו שאבד עלה באפר וחלומות של שנים הפכו לגל אבנים. שני הבתים של פאריס מאיטליה, ולהבדיל, בית המקדש התמזגו אצלנו בהקיץ והפכו לגל גדול של אבנים כשענן גדול של אבק נישא מעליהם.

 

תגובות   

0 #1 לא רק הביתמיקו 2008-08-05 19:16
לטעמי זה לא רק חורבן הבית במובנו המילולי,זה חורבן של כל הערכים אותם אנו מצווים,לא רק כיהודים,יותר כבני אנוש,זו הטרגדיה האמיתית,לדעתי.
0 #2 מאוד מרגשצחי 2008-08-05 22:08
מאוד נוגע ללב ומשקף לצערי את המציאות היומיומית

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן