לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

תשעה באב | דוד הוד

 שעות צהרי הקיץ, מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מס' 1 בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, בגלל התשובה המסכמת 5 שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, לא שווה כלום" חוזרת ואומרת האישה. 5 שנים, והעיסוק בנושא אחד, רוצים ילדים!

"היכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים.
 
"אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק".
 
 פניהם חפו.
 
 האישה הבטיחה, שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא!
 
12 שנים לאחר מכן.
 הרבה סיבובים בעולם, הרבה כסף, הרבה דמעות.

- חדר לידה –

דמעות התרגשותה, זולגות ללא הרף, הוא, עומד קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ. 
האב ללא ניסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד.
 
- "להטיס לחדר ניתוח" – הוא שומע את אחד הרופאים צועק.
- "צוות חרום" – צועקת המיילדת במערכת הכריזה.
 
תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבטי אשתו המוצאת בחופזה על מיטת גלגלים. הם לא מצליחים לדבר, האישה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן".
 
בקומה השנייה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אוירה רגועה, ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם, לצאת מהחדר, ורק הם נשארים. בני הזוג, בוכים, לחוצים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה, זה, או היא, או הוא, שניהם יחד, לא יצאו חיים מהסיפור הזה.
 
האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפייה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה! תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות".
 
"ברית מילה"
 המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית,  אבל הבכי חונק, רק היום הוא קם מה"שבעה". 
 
רב העיר ישב כסנדק, ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך, הצופה ועוקבת ממרומים. 
ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"אירוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים.
 
הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, ולא חוסך שום מאמץ, חוגים והעשרות.
 הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מתחיל לזלזל בלימודים, לזלזל באבא, הוא נמשך לכיוונים מפוקפקים.
 
מגיע אירוע "בר המצווה".
היה זה אירוע מוזר.
 
היום התחיל בתור אזכרה, לאמא המסורה, והמשיך כחגיגת בר מצווה. הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. כל שנה, זה היה היום המצער ביותר, עבור בעלה, יום של בכי, ומכאוב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה בשבילו. "עזוב" "שטויות" הוא ענה לו.
 
כנראה, שהאמא הצטערה עוד יותר. 17 שנה חיפשה אחר החינוך הטוב ביותר בחייה, 13 שנה, מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, מתפללת ודואגת.
אקטואליה.
 
היום שלנו גדוש במטלות, כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו, אנו עובדים קשה. רגעי הנחת רוח, מתחזקים אותנו ונותנים לנו דלק לכל היום. זה יכול להיות סיפוק בעבודה, כשגילינו שעמדנו במטלות שקבענו לעצמנו, זה אולי הפסקת הצהריים עם הסנדוויץ' המפנק מהבית, או אולי הישיבה על כוס נס בערב, בפינה השמאלית של הספה מול החלון, תוך כדי קריאה של העיתון המועדף.
 
פעם, בזמן קיומו של בית המקדש בירושלים, המצב היה שונה לגמרי. כן, היו זמנים, בהם לא היו חששות ודאגות, "דיכי", ומצבי רוח רעים. היה זמן כל כך טוב, כל כך נפלא, כל כך שליו. לא היו בעיות פרנסה, ובעיות בטחון פנים, וחוץ. המאזן האקולוגי לא איים, ולא היו סיבות להפגנות, ולמחאות. זה לא היה עולם עם "רגעי נחת רוח", אלא זה היה עולם מאושר. שגרת ניסים, שגרת אושר.
 
קשה לנו היום, להבין עולם מושגים אוטופי, מושלם לגמרי. המצב הכללי, עשה אותנו מאוד צרי אופקים. אפילו מקסימום ריגוש בשבילנו, כהצלחת הילד וכדומה, היה פעם דבר שגרתי בסיסי וברור, הריגושים היו הרבה הרבה יותר עצומים.
 
אז אם נצליח להבין, שפעם היה הרבה יותר טוב, ושיכול להיות הרבה יותר טוב בעתיד, עם בנית בית המקדש חזרה, התקדמנו. אם נצליח להוציא את הראש מהענן הכבד, ולהפסיק לחשוב כ"עבד", שגם נולד כזה, וכל משאלתו היא להפסקה קצרה של "רגעי נחת רוח", הרווחנו.
 
בבית המקדש היו מוקרבים קורבנות, הקורבנות היו מכפרים על עבירות העם. בית המקדש היה האמא שהגנה על העם מעברותיו, בגופה.  מי שכל פעם כיפרה עלינו, נפטרה במקומנו. הגדשנו אז את הסאה ושברנו את גרף העבירות. צריך לבנות את הגרף מחדש. האמא הזו, תלויה עכשיו ברצוננו הטוב! מה כבר אנו יכולים לעשות??? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - זה המתכון שכתוב בתורה. זו עבודה פנימית שלנו עם עצמנו.   
 
כל אבר בגוף, מסבירים חז"ל, הוא כנגד חלק מסוים בבית המקדש. 248 אברים בגוף האדם כנגד 248 חלקי בית המקדש. מוח האדם, הינו כנגד "בית קודש הקודשים".

ביום הכי גדול בשנה – יום כיפור, היה נכנס היהודי הכי קדוש – "כהן גדול" למקום הכי קדוש – "בית קודש הקודשים". הכהן הגדול נשא במקום תפילה מיוחדת לבורא עולם, תפילה שעוררה רחמים על העם. הוא היה צריך להיזהר עד מאד בעבודה זו. שם, אפילו מחשבה לא טובה, הייתה הורסת.
 
לנו, יש גישה חופשית לבית קודש הקודשים שבתוכנו - המחשבות במוחנו זורמות ומפליגות. אם נשמור על בית קודש הקודשים הפרטי שלנו ממחשבות שליליות על הזולת ומהדמיונות והפנטזיות השליליות, כך, נשמור שלא "לפגום" אותו, והגשר הישיר בינינו לבין אלוקינו, יהיה חזק ואיתן. כך, נבנה את בית קודש הקודשים שבתוכנו וכך יבנה בית המקדש שבירושלים. כך, גם נגמול לאמא שמסרה נפש בשבילנו.
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן