לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

"על שלא נהגו כבוד זה בזה" | הרב עזריאל יונה

ישב רבי טרפון והקשה קושיא... השיב רבי יהודה בר נחמיה תירוץ... שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה... אמר לו רבי עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים... אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת, שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי נפטר והלך לו [מנחות סח].  

 

היתכן עד כדי כך? מה פשעו ומה חטאתו של רבי יהודה בן נחמיה?

כלום לא טוב הדבר כי שמח, כלום לא היתה לו סיבה לשמוח? הלא סברא כל כך טובה ואמיתית אמר.

 

ואם אף נגרמה לו לרבי טרפון עגמת נפש כל שהיא, כלום זו היא המדה כנגד מדה, פלאי פלאים? כך מקשה הרב אזרחי בספר 'ברכת מרדכי' העוסק בענייני ספירת העומר.

 

הנה כי כן כנראה חצה רבי יהודה את הקו הבלתי נראה והמבדיל בין האובייקטיביות לבין הסובייקטיביות. בין שמחה מההשגה עצמה לבין שמחה מהניצחון.

 

לכאורה למה הדגישו חז"ל את 'השתק רבי טרפון'? מה נפקא מינה יש בכך?

אולי בא הדבר לבטא חלישות הדעת כל שהיא, אולי צער כל שהוא, אולי בושה.

 

מי יודע, אולי ה'צהבו פניו' נגרם לא רק מן ההצלחה במציאת הפתרון, אלא אף מן ה'שתק של רבי טרפון'...

את נצחונו האישי על התנא רבי טרפון, אולי פירורים משמחה לאיד.

 

שמעתי דומני מהמשגיח זצ"ל, לספר כי בסוף ימיו שהה הסבא מסלבודקא זצ"ל בתל אביב. שהו עמו מספר תלמידים ממקורב לסעדו בחולשתו ובחליו, ביניהם היה כמובן גדול תלמידיו מרן המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל.

 

בתפריטו הסיעודי היתה כלולה גם דייסה מסויימת שהיתה לדברי הרופא חשובה לבריאותו.

אך משום מה לא היתה הדייסה עריבה לחיכו.

 

חשבו התלמידים מה ניתן לעשות כדי לשפר את טעמה או אף את מראה של אותה דייסה. לימים בא אחד התלמידים ובפיו בשורה: הצלחתי כך אמר, לרקוח דייסה משופרת בטעמה ובמראה, ולבטח תערב אף לחיכו של רבם הדגול.

 

הגיעה שעת האוכל, בישרו לו לסבא כי הפעם סוף כל סוף הצליחו להגיש לפניו דייסה שלבטח תערב לחיכו של הרב.

 

הגיש הסבא את הדייסה אל פיו, הנה עוד מעט קט יטעם ממנה בלשונו, אך בשנה האחרונה התחיל לצעוק: "רעל רעל, מדוע רוצים לסממני?! קחו את המרקחת המורעלת וזרקוה"

 

לא ידעו התלמידים את נפשם, מה קרה איזה רעל הוא זה? מיהו המרעיל?

 

עד שנתגלה להם הדבר: "המתכבד בקלון חבירו". שהרי זה שעשה ורקח את הדייסה מידי יום ביומו אינו מצליח לשפר את הטעם, ואילו זה שרקח היום את הדייסה - הוא כן הצליח, ואם יש בכך משום מתכבד בקלון חבירו - רעל ממש הוא זה, סם המוות.

 

"קחו את הרעל מכאן".

 

המושג 'התפעלות', דל הוא מלהביע את מה שמתרחש בקרבנו עם שמיעת המעשה המאלף הזה.

מי יודע, אולי מקורו של הסבא מסלובודקא הוא מאותו מעשה במסכת מנחות שהוזכר בתחילת המאמר.

מי יודע שמא פירורים היו שם מאותו רעל של 'מתכבד בקלון חבירו'.

שמא 'טעם' רבי יהודה בן נחמיה מאותו רעל והיא היא צעקתו של רבי עקיבא. 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן