לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מגילת רות ושבועות | מאיר קעתבי

 

במגילת רות מסופר שהיה רעב בארץ ישראל, אבימלך אשתו ושני בניו מחלון וכליון, עזבו לארץ מואב, אבימלך נפטר, ובניו נשאו להם נשים מואביות, את בנותיו של עגלון מלך מואב, ששם האחת ערפה ושם השניה רות.

לאחר תקופה נפטרו אף מחלון וכליון, נעמי נשארה לבדה, אלמנה ושכולה, ושתי כלותיה לא הניחוה להיות לבדה, אך בלבה גמלה החלטה לשוב לארץ ישראל, ובטרם שובה לארץ הקודש בקשה להיפרד מכלותיה.

מאחר שנשים אלו לא נתגיירו (כראוי), דחתה אותן נעמי בדברי טעם כדי שישובו לאומתן, לבית אימן, לארמון המלוכה, למחמדים, ולמשמני הארץ, באומרה אליהם מדוע תידבקו באומה נרדפת ומעונה, יש לכן את כל טוב העולם בבית אביכן ופורקן לכל תאוותיכן בין במטעמים, ובין מחמדים לרוב, אך אם תתגיירו, תימנע מכם אפשרות זאת. ומאמירת דברים אלו נפלה החלטה גורלית ערפה שבה לעמה, ורות דבקה בנעמי, באמרה "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, אלוקיך אלוקי, באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך".

מבואר במדרש, שארבעה מילין (כ 5 ק"מ) ליוותה ערפה את חמותה, ועמדו ממנה ארבע גיבורים, והם: סף, מדין, גלית, וישבי. שילם לה הקב"ה זכותה בעולם הזה, מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.

כאן יש מקום לשאול, במה נחלקו רות וערפה, ומדוע רות בחרה לדבוק בנעמי ובאלוקיה, ולעומתה בחרה ערפה לחזור לאומתה.

על כן נקדים לבאר, שבספרים הקדושים מבואר שיצר הטוב משכנו במוח, ויצר הרע משכנו בלב, מפני שבלב הדם זורם לכל העורקים שבגוף, והדם הוא הנפש, שמשם נובעים כל רצונות התאוות כמו שנאמר "והנפש לא תמלא", אבל יצר הטוב משכנו במוח (כלומר שכל), שאם באה תאווה לאדם, אז צריך להשליט המוח על הלב, ולבדוק תחילה אם רצון זה סותר או אסור.

לפי זה נוכל לבאר, שבנקודה זו היה הוויכוח ביניהן. ערפה סברה שהלב הוא העיקר, ויכול ללכת אחרי התאוות והרצונות כשמתאפשר, אך רות הבינה שלא כן הדבר, אלא יש להשליט את המוח על הלב ולמשול בתאוות. ולכן ערפה שבה לעמה, ורות דבקה בנעמי, וזכתה ויצא ממנה דוד מלך ישראל. וכשם שנחלקו רות וערפה, מצאנו מחלוקת זו אף בזרעם, "דוד" נין רות, ולהבדיל "גלית" בן ערפה, כמבואר בשמואל (א', י"ז), שנאספו פלשתים להלחם עם ישראל, ומצביא פלשתים היה גלית, "אשר ששת אמות וזרת, וכובע נחושת על ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, ומצחת נחשת על רגליו, וכידון נחשת בין כתפיו, וחץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונשא חצנו הלך לפניו".

וקלל מערכת אלוקים חיים, ובמשך ארבעים יום חרף וגידף את שם השם, ואף אחד מישראל לא יכל לעמוד מולו, עד שבא, "דוד" והתייצב מנגד "לגלית", רק עם מקל, וחמישה חלוקי אבנים מן הנחל, וקלע בידו.

כאשר ראה גלית בן ערפה את דוד הכירו שהוא מזרעה של רות, ואז שאל אותו הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות.

כוונת גלית בשאלתו "הכ-לב אנוכי", וכי סובר אתה שהשיטה שהלב עיקר היא פסולה, ולכן הנך בא להלקותה. אמר דוד, "אתה בא אלי בחרב וחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל, היום הזה יסגירך ה' בידי והכיתך, והסרתי את ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחיות הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל".

בכך תדע, אומר דוד לגלית, שהקב"ה הוא זה אשר ציונו שהמוח הוא עיקר, ושאותו יש להשליט על הלב. ועוד יוודע, שהיום תמו ארבעים יום שקיללת, ואפשרות זו ניתנה לך בשכר אמך ערפה, בעבור שליוותה את נעמי ארבעים פסיעות.

מיד שלח דוד ידו אל הכלי, ויקח משם אבן, ויקלע, ויך את הפלשתי אל מצחו, ותטבע האבן במצחו ויפל על פניו ארצה. וברד"ק מבואר שכאשר דוד אמר לו, שיתן את בשרו לעוף השמים, הביט גלית כלפי מעלה בזוכרו עוף השמים, ונשמט טס הברזל שהיה על מצחו לאחור, ואז קלע אבן אשר נטבעה במצחו עד המוח, וגלית נפל על פניו ומת.

אמר דוד, אתה זה שסברת כאמך שהלב עיקר, והגנת עליו בשריון קשקשים ועל המוח בטס ברזל, על כן הקפיד הקב"ה את המוח שלא ייחסת אליו חשיבות, ולכן נתן לי הקב"ה לפגוע בך במקום המוח.

נמצאנו למדים, שזו היא מטרת היהודי בעולמו, שהמוח הוא זה אשר יכוון, ידריך, וינווט, את רצונות ותאוות הלב, רק על פי צווי של הקב"ה, אשר הוראנו בתורתו הקדושה, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'".

עתה נוכל להבין את תקנת חז"ל, שקישרו בין מגילת רות לבין חג שבועות, וקבעו לקרוא מגילת רות בשבועות יום מתן תורה, שגם הוא יום הולדתו של דוד המלך, סמל של שליטת המוח.

    Image

    מאמר זה נכתב ע"י מאיר קעתבי במסגרת תחרות המאמרים של פרוייקט חברותא

תגובות   

0 #1 סיכון בתנךמעיין 2010-04-25 23:24
0 #2 מגילת רותמעיין 2010-04-25 23:27
זה מה שאני צריחה לסיכום מגילת רות

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן