במסכת תענית (פרק ד' מ"ו) מונים חכמינו "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה ובשניה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר ירושלים.

הלוחות נשברו בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס), קרבן התמיד בטל בבית ראשון בשנת 3338 לבריאת העולם (422 לפנה"ס), הבקעת חומת העיר אירעה בבית שני בשנת 3828 לבריאת העולם (68 לפנה"ס) שריפת התורה והעמדת הצלם בהיכל אירעה במהלך ימי הבית השני ולא ידועה שנה מדויקת, גזירת אי הכניסה לארץ ישראל ומוות על פני ארבעים שנות נדודים במדבר אירעה בשנת 2449 לבריאת העולם (1311 לפנה"ס), חורבן בית ראשון בשנת 3338 לבריאת העולם (422 לפנה"ס), חורבן בית שני בשנת 3828 לבריאת העולם (68 לפנה"ס), ביתר נלכדה ונחרבה 65 שנים לאחר החורבן ונחרשה העיר ירושלים לאחר החורבן.

 

לצורך חיפוש הקשר בין עשרת התחנות, נמקד את הפוקוס באירוע הראשון "שבירת הלוחות".

 

בשש משה
לאחר מעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדברות, עולה משה להר סיני ב- ז' סיון כדי לקבל מפי הבורא את התורה: לשמוע ולחזור בצוותא על כל התורה כדי ללמדה את העם ולקבל את לוחות העדות שחקוקים בהם עשרת הדברות. משה מודיע לעם שהוא עולה להר סיני לארבעים יום ויחזור בתוך שש השעות הראשונות של היום. משה אמר לעם "לימים ארבעים" דהיינו ימים שלמים של עשרים וארבע שעות ולכן לא כלול בארבעים הימים יום העלייה שלא היה שלם. העם תעה והמתין בט"ז תמוז בכיליון עיניים לבוא משה, השטן ניצל את ההזדמנות וערבב את העולם במזג אוויר סוער. כמבואר בגמרא (שבת פ"ט.) אמר להם: משה רבכם היכן הוא ? אמרו לו עלה למרום, אמר להם: "באו שש !" ולא השגיחו עליו, "מת !!" ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיטתו... לכן העם בבהלה פונה לאהרון ואומרים לו (שמות ל"ב א') "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", הנה תראה בשמים את "זה משה האיש" במסע הלוויתו.

 

אהרון מנסה למשוך זמן עד חזרת משה, ולכן מציע "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי" מתוך תקווה שהנשים והילדים לא יוותרו בקלות על התכשיטים ותהליך האיסוף ייקח זמן רב. אולם הגברים לא פנו אל הנשים והילדים אלא "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרון". אהרון משליך את הזהב אל האש ומכאן ואילך העניינים יוצאים משליטה, מכשפים מצריים לשעבר שהצטרפו לעם ישראל כחלק מן ה"ערב רב" השתמשו ביידע מהעבר וייצרו את העגל שהיה בו רוח חיים (יש חכמי ישראל שלמדו שמיכה יצר את העגל) "ויאמרו (המכשפים) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

 

חוּר בנה של מרים החל להוכיח את הנמצאים וחיש מהר מצא את מותו בידיהם. אהרון מציע שהוא יבנה מזבח ולא העם (מס' סיבות) ואומר להם "חג לה' מחר", ובלבו אמר, משה יחזור וייפסק מחול השדים העגל ינותץ ונקריב על המזבח קורבנות לה'. אך למחרת השכם בבוקר השטן מזרזם לקום "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק".

 

משה רבנו מקבל הוראה מה' "לך רד כי שחת עמך (הערב רב שגיירת וצירפת לעם ישראל) אשר העלית מארץ מצרים סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך אשר העלוך מארץ מצרים". וה' ממשיך "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". משה רבנו מתחנן לה' שלא ישמיד את העם, ואכן "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

 

 

משה יורד מן ההר וכאשר הוא מתקרב למחנה ורואה מרחוק את העגל, הוא דן לעצמו "מה קרבן פסח שהוא אחד מן המצוות נאמר בו כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה", "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

 

מנהיגותו ועוצמתו של משה לשבור את הלוחות צריכים הבנה, הרי כל הבריאה כולה נבראה עבור מתן תורה ולוחות הברית, משה לוקח סיכון שלא תהיה לעם ישראל הזדמנות שנייה ואולי אפילו העולם כולו יחזור לתוהו ובוהו, כיצד הוא מעיז לשבור את הלוחות מעשי ה' שניתנו לו ?

 

החלטה של מנהיג

משה העניו מכל אדם המנהיג הדגול שכל חייו דאג לעם ישראל, ידע שאם הוא לא ישבור את הלוחות אלא יביאם לעם ישראל הרי שבכך הוא מסכן באופן ממשי את חיי כל העם שכבני מעלה גדולה ממעמד הר סיני והמשכה בנתינת התורה, אין סיכוי שהם יישארו בחיים לאחר הדין הצפוי להם, ולכן כצעד ראשון לריכוך הגזירה הלוחות נשברות והעם יורד במדרגה רוחנית כשכעת ההתייחסות כלפיו שונה ויותר קלה. חכמי ישראל ממשילים זאת לכלה שסרחה ביום חופתה והחתן כצעד מיידי קורע את הכתובה כדי להראות שלכאורה היא עדיין לא התחתנה.

 

לאחר מכן בי"ח סיון משה שורף וטוחן את העגל, מערב במים ומשקה את בני ישראל. האנשים שעבדו לעגל ונראו ע"י שני עדים והוזהרו מראש על איסור הדבר מתו בחרב, בעדים ובלא התראה נהרגו במגפה, ללא עדים וללא התראה מתו ע"י המים.

 

בסכומו של דבר "ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש". במדרש נאמר על הפסוק "הה"ד (זאת כוונת הכתוב) חמשה בקר ישלם תחת השור". כוונת המדרש שאמנם שש מאות איש בלבד חטאו באופן ישיר בעבודה לעגל אולם כעונש על השור – העגל מתו פי חמש ובס"ה שלושת אלפים. וכמאמר שלמה המלך ברמזו על חטא העגל "אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", מתוך שש מאות אלף הגברים הבוגרים עבדו אחד מאלף ונשים לא חטאו כלל.

 

למחרת בי"ט סיון עולה משה להר סיני לארבעים יום של תחנונים כדי לבטל את הגזרה על עם ישראל וכדי לקבל בפעם השנייה את לוחות הברית, ואכן משה מצליח לבטל את הגזרה, אך בורא העולם אומר לו "ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך". ובנוסף "אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד וכיליתיך, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך", ואכן "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". בעל הספורנו מבאר ששני הדברים שאמר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל הם לטובתם ולצרכם: שלא תלך השכינה עמהם כיון שבמקום שהשכינה מצויה נדרשת התנהגות יותר טובה [וכדוגמת "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ובכל בית רגיל מותר] וישנה סכנה במקרה של מעידה של העם שהעונש יהיה חמור מאוד. והורדת עדיים שקבלו מחורב הכוונה לכתרים והמעלות הגדולות שקבלו בשעת מעמד הר סיני וכעת לאחר הוויתור על המתנות דרגתם הרוחנית נמוכה והם אינם נתבעים בחומרה על מעשיהם.

 

יישר כח ששברת (את הלוחות)

ברוך השם זכינו ובורא העולם התרצה למשה לתת על ידו לוחות שניות (שמות ל"ד א') "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". ומכאן דרשו חכמינו בגמרא (שבת פ"ז.) שבורא העולם הסכים ואישר את הצעד שעשה משה בשבירת הלוחות "אשר שברת" – יישר כוח ששברת. וכן מוזכר בפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ששבר הלוחות לעיניהם והסכים הבורא על ידו.

 

כתוצאה משינוי הסטטוס שהשכינה אינה מלווה את העם, חושש העם לפני הכניסה לארץ ישראל והם פונים אל משה (דברים א' כ"ב) "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן" משה מודה לדבריהם כדי שיחזרו בהם כשיראו שהוא אינו מעכב בעדם, אולם הם ממשיכים ברצונם ומשה פונה לקבל הסכמה מאת הבורא, ואכן (במדבר י"ג ב') "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", אני לא מצווה אותך ואם תרצה תשלח.

 

יוצאים לדרך שניים עשר מרגלים, שניים המצויידים בראיה חיובית ועשרה שיוצאים במשקפת שלילית. לאחר החזרה (הבורא קצר להם את הדרך לארבעים יום בלבד כדי שהעונש לאחר מכן יהיה ארבעים שנה ולא יותר) מדווחים העשרה (במדבר י"ג ל"א) "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות". המרגלים שהיו מראשי בני ישראל לא הסתפקו בדיווח בלבד, אלא הלכו לאוהליהם והחלו לבכות ולייבב ולומר לכל הסובבים אותם שאין שום סיכוי והעם כולו ייהרג במלחמה. נשותיהם וילדיהם הצטרפו לבכי עד אשר כל העם בכו בלילה ההוא, הלילה היה ליל תשעה באב. "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל ויאמרו אליהם לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה".

 

משה רבנו הרועה הנאמן עומד ומתחנן לבורא העולם לסלוח לעם, ואכן "ויאמר ה' סלחתי כדבריך. ואולם...", "כאשר דברתם באוזני כן יעשה לכם", העם נענש במה שאמר על עצמו. אמרתם שתמותו במדבר – כל אחד מהגברים שמלאו לו עשרים בשנה הראשונה ליציאה ממצרים ימות בתשעה באב כשיעבור את גיל שישים. ואומנם הנשים והילדים שאמרתם "לבז יהיו" הם יכנסו לארץ "וידעו את הארץ אשר מאסתם בה".

 

הקשר שבין חטא העגל לחטא המרגלים

מדוע הגזרה על הבוגרים מן השנה הראשונה והרי חטא המרגלים היה בשנה השנייה, וא"כ מי שחגג השנה שישים מדוע עליו להיכלל בגזרה עקב היותו בשנה הקודמת בן חמישים ותשע ? מבארים חכמינו שמשעה שעשו ישראל את העגל עלתה הגזרה במחשבה לפני הבורא והמתין להם עד שהתמלאה סאתם, הם הוזהרו לאחר חטא העגל "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ולכן נאמר כעת "תשאו את עוונותיכם" עוון התלונה ועוון העגל.

 

בטווח הארוך נענשו גם הנשים והילדים ע"י פתיחת הפה לשטן של המתלוננים. (מהרש"א סוף תענית) בכי הילדים שהיה לחינם הובילה לשנאת חינם בימי בית המקדש השני ולכן נחרב הבית בתשעה באב והוגלו כולם כולל הנשים והילדים, ורצונם "נתנה ראש ונשובה מצרימה" הובילה ליוחנן בן קורח בימי בית ראשון שרצה לשוב מצרימה.

 

השילוב של חטא העגל ושל חטא הבכי והתלונה בעקבות המרגלים הובילו אל הטרגדיה הגדולה של העם היהודי. התכנית המקורית של הקמת העם היהודי כללה יציאה ממצרים באותות ובמופתים, קבלת התורה, כניסה לארץ ובניית בית מקדש. ללא החטאים שגרמו שהעם ינוע ארבעים שנה במדבר שבהם ימותו הגברים הבוגרים היו נכנסים מיידית לארץ ומשה היה בונה את בית המקדש שלא היה מצב שייחרב לעולם. כעת בנוסף על העם גם על משה ואהרון נגזר שלא יכנסו לארץ, כדברי "אור החיים" בפרשת שלח שהבורא רמז למשה ואהרון מיד לאחר חטא המרגלים שהם לא יכנסו לארץ מכיוון שאם משה ואהרון לא ימותו במדבר לא יזכו דור המדבר לעולם הבא (וכן פירוש הפסוק ב"וזאת הברכה" וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שמדבר על משה שספון בעבר הירדן כדי לזכות את דור המדבר לעולם הבא וזאת בצדקת ה' ומשפטיו עם ישראל) לכן במי מריבה כשמשה הכה את הסלע וגזר הבורא על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ בלשון "לכן לא תביאו" ומבארים חז"ל שזה בלשון שבועה כדי שלא ירבו בתפילה לבטל את הגזירה.

 

לאחר שמשה כבש את ארץ סיחון ועוג ודימה בלבו שמא הותר הנדר והשבועה ונותרה רק גזירה, עמד והתחנן לבורא העולם שיכנס לארץ, חמש מאות וחמש עשרה תפלות כמניין "ואתחנן", בורא העולם מבקש ממשה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". מכיוון שאם משה לא יעצור את תפילותיו הרי שהוא יכנס לארץ ויבנה את בית המקדש שלא יחרב לעולם ובכך טמונה סכנה גדולה לעם שאין כפרה על חטאי המדבר וכן שבעוונותיהם הם ח"ו ייכחדו, לכן מרחמי הבורא לגזור ולעצור את תפילת משה שלא יכנס לארץ.

 

בני ישראל חטאו בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ונגזר שייחרב בית המקדש הראשון, וגזירת חורבן בית המקדש השני הייתה בעקבות שנאת חינם.

מזמור לאסף או קינה לאסף?

דוד המלך פותח את פרק ע"ט בתהילים שבו מסופר על החורבן "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך...". חכמינו שואלים מדוע נאמר "מזמור" ולא נאמר "קינה" מלשון צער ותוגה ? ומבארים אמר אסף שירה על שכילה ה' חמתו בעצים ובאבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא חורבן בית המקדש לא היה נשאר שריד ופליט. וכמאמר הפסוק במגילת איכה "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון".

 

כל האירועים הקשים קשורים קשר הדוק זה בזה. ולכן עשיית עגל הזהב שגררה את שבירת הלוחות בתאריך י"ז בתמוז מובילה לאורך הדורות את האסונות שקשורות לחטא. כשנגזר שיישרף ספר התורה [יש שביארו שהוא ספר התורה שכתב עזרא וממנו העתיקו וכתבו את שאר הספרים] ברור שהוא יישרף באותו תאריך שבעוונות עם ישראל נשברו הלוחות. העמדת צלם בהיכל, אתם העמדתם עגל וכעת תקבלו צלם. קרבן התמיד שמכפר על חטאיכם יתבטל וקדושת ירושלים תחולל בתאריך שאתם חיללתם וטימאתם את המחנה.

 

בתאריך ט' באב שבו העם בכו ולא רצו להיכנס לארץ ישראל, נקבע התאריך לטרגדיות של החורבן הראשון והשני שנהרגו רבים, והנותרים בבכי רב הוגלו בכוח מחוץ לתחומי הארץ. וכן כיבוש וחורבן ביתר שהייתה סמל לעיר גדולה ופורחת בארץ ישראל. וחרישת העיר ירושלים כדי למחוק את זכרם של היהודים והקשר שלהם לארץ.

 

מה התועלת בבכי על מה שכבר היה?

הבכי אינו רק על העבר שהיה ואיננו עוד, אלא על מצבנו כעת שאין לנו בית מקדש ואפילו אין לנו את הכלים לדעת ולהשיג את גודל האבדה. לבכי יש תפקיד לבקש סליחה ומחילה ולשוב בתשובה שלימה, בורא העולם בוכה יחד עמנו על ביתו החרב ובגללנו עדיין הוא לא נבנה. ובעזרת ה' ימחל לנו על חטאי המדבר והחטאים לאורך הדורות "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".

 

במגילת איכה אנו קוראים "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל", דרשו רבותינו "אמר הקדוש ברוך הוא בשכר אותה הבכייה אני מכניס גלויותיכם". וכן (ישעיה ס"ו) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" אמרו חכמים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה".

 

בגמרא (מכות כ"ד:) מסופר על רבי עקיבא וחבריו שפעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. התחילו הן בוכים ורבי עקיבא מצחק. שאלו אותו מדוע אתה צוחק ? שאל אותם מדוע אתם בוכים ? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ? אמר להם לכן אני צוחק, דכתיב (ישעיה ח') "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה עניין אוריה שהיה בבית ראשון אצל זכריה שהיה בבית שני ? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" בנבואתו של אוריה "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", כל זמן שלא התקיימה נבואת אוריה הייתי ירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. וחבריו של רבי עקיבא נענו ואמרו "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

 

רבי עקיבא הצטער כחבריו וקרע בגדיו כמותם, אך רבי עקיבא התבונן וראה בתוך החורבן את החסד הגדול שעשה עמנו הבורא במעשה החורבן, השועל שייצא מהמקום רעב ללא שמצא דבר מאכל, רמז לפסוק "ציון שדה תחרש" ציון תישאר שדה בור חרוש ולא תצמיח מאומה, אף אחד לא יצליח לעבד את האדמה ולא להתגורר וליהנות ממנה. המקום הקדוש ממתין בדומייה לרגע של גמר העונש לעם ישראל וראשית התקומה והגאולה.

 

נתפלל מעומק הלב לבורא העולם: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם", אמן