לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

כל נדרי | אליעזר היון

בשבועות הקרובים, עד יום כיפור, נביא בכל שבוע מאמר המתייחס לפרק אחר מתפילות הימים הנוראים. זהו הפרק הראשון.

בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינין
 

כל נדרי, התפילה היהודית האלמותית הנאמרת בחרדת קדש בכל קהלות ישראל עם כניסתו של יום הכיפורים, מקפלת בתוכה הצהרה די טריוויאלית לכאורה: התרת נדרים. "כל נדרי ואסרי...די נדרנא וכו' לא שרירין ולא קיימין". והנה למרות התוכן המשפטי – הלכתי הנוקשה משהו הפכה התפילה הקצרה הזו לאחד מן הטקסטים המרגשים ביותר בנרטיב של העם היהודי לדורותיו.

הסיפור הבא שנשלח אלי במייל בלתי מזוהה שופך אור חדש, מצמרר ומפעים על התפילה העתיקה ובמיוחד על הפסקה "אנחנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

בימי איזבלה מלכת ספרד, כיהן כשר האוצר בממשלתה, יהודי בשם דה-סילבה. בתוקף גזירת האינקוויזיציה הוא נאלץ להתנצר יחד עם משפחתו, כדי שיוכל להישאר בארץ לאחר גירוש היהודים משם.

אולם הוא נשאר בסתר יהודי נאמן, וכמו אנוסים רבים אחרים שמרו בהיחבא על קיום מצוות ה' ולא פסחו על אף חג יהודי כדי לחוג אותו בצוותא במקום ששום זר לא ידע על קיומו.

פעמיים בשנה, פסח בליל הסדר, ויום כיפור בתפילת מעריב, היו האנוסים מספרד מתקבצים במרתפים נסתרים כדי להתפלל ביחד ביום הקדוש ולחוג ביחד את ליל הסדר.

האינקוויזיציה ידעה על קיומם של מקומות מסתור בהם נערכות תפילות על ידי האנוסים, אבל לא יכלה לאתר את המקומות האלה, שהיו מוגנים היטב ונשמרים על ידי שומרים מיוחדים מקרב האנוסים. בעת עריכת טכסי התפילות וחגיגת חג הפסח.

אולם לשלטונות האינקוויזיציה היו מרגלים רבים, אשר חקרו ודרשו בכל פינות הארץ כדי למצוא את עקבות האנוסים. מנגנון החושך של האינקוויזיציה היה כה מסועף, שלרשותו היתה רשת מנהרות מתחת לאדמה, דרכן אפשר היה להגיע ,אפילו לחדרי השינה של האנשים החשודים.

האנוסים נאלצו כמובן להתנהג באורח חייהם הגלוי כנוצרים גמורים. הם נשאו צלב על החזה כמנהג הנוצרים, ונשבעו בו. לפיכך, בטרם ניגשו האנוסים להתפלל - הכרח היה מקודם להחזירם ליהדות, כדי שמותר יהיה לצרף אותם למניין. הוציאו אפוא את ספרי-התורה, הושיבו בי"ד של שלושה והתירו להם להתפלל. במעמד זה אמרו האנוסים את התפילה, שנתקבלה ברברת הימים בתפוצות-ישראל.

על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים!
רק לאחר כך אמרו כל נדרי, אשר כוונתה, כי כל השבועות שנשבעו במשך השנה בנקיטת הצלב - בטלות ומבוטלות.
בשעת התפילה הזאת שפכו האנוסים הרבה דמעות והתייפחו מרות. הצטערו צער רב שעליהם לחיות כנוצרים ואסור להם לבוא בקהל ישראל, בטרם בית דין יהודי יכניסם בחזרה תחת כנפי היהדות.

במעמד זה הם חזרו בתשובה שלמה והתפללו לה' בלב שבור ורצוץ שימחול להם על עוונותיהם מחמת היותם אנוסים. אחרי התפילה הם נתנו שבח והודיה לאלוקים השומר עליהם כל השנה לבל יפלו לידיים האכזריות של האינקוויזיציה המחרידה.

אפשר לכן לתאר באיזו רעדה ופחד מוות אנוסים אלה ערכו את טכסי התפילות היהודיות ביום הכיפורים.
פעם - "ביום כיפור של שנת רנ"ח " - התכנסו האנוסים כמדי שנה בשנה בתוך המרתף הנסתר, בהתאם למסורת ששמרו עליה מאד. בין האנוסים שנתקבצו יחדיו באותו ליל יו"כ היו שרים, גנרלים ואנשי מדע מפורסמים שמילאו תפקידים גבוהים בשלטון הספרדי ונחשבו כנוצרים אמיתיים.

לפתע כאשר כל הנאספים עמדו בתפילת שמונה עשרה, התפרצו לתוך המרתף, דרך מנהרה נסתרת, מספר רב של שליחי האינקוויזיציה, בתלבושת לבנה ומסכות על פניהם, בידיהם החזיקו נרות כפי מנהג האינקוויזיציה, ופשטו על כל יציאות המקום, כדי למנוע בריחה של הנוכחים דרך הפתחים.

קהל הנאספים כה נדהם, שכולם קפאו על מקומם מבלי להוציא הגה מפיהם. כולם הבינו כי סופם הגיע ולא יזכו לשום רגש של רחמים מן הכנסייה האכזרית. עד מהרה כבלו אנשי האינקוויזיציה את האנוסים שנתפסו "בקלקלתם" והובילו אותם למרתפים החשוכים, אכולי הטחב, שדממת-מות שלטו בהם. על האסורים עברו ימים של עינויים ויסורים קשים.

בין האנוסים האסורים היה גם שר האוצר של ספרד, הנזכר - דה-סילבה.

אחרי יום כיפור, כאשר ישבה המלכה איזבלה בארמונה, היא שמעה רעש ברחוב כשניגשה לחלון לברר את פשר הדבר, אחזתה חלחלה בראותה את שר האוצר הנאמן שלה מובל על ידי שוטרי-האינקוויזיציה אסור נחושתיים. היה ברור לה כבר, כי האינקוויזיציה, שהיא בעצמה מסרה לה את הסמכויות הרחבות לשפוט את האנוסים שנתפסו בקיום מצוות התורה בכוח חומר הדין, שמה את ידה הכבדה על המיניסטר שלה שיהדותו הקודמת היה ידוע לה. הוא מובל עכשיו, כך שיערה, למוקד ה-אוטו-דה-פה.

כידוע שלטה האינקוויזיציה הנוצרית בספרד שלטון טוטאלי - ושום גורם אזרחי, לא היה רשאי להתערב מעשיה.
אולם המלכה רצתה בכל מחיר להציל את חייו של המיניסטר המסור שלה. היא לא חסה, אפוא, על כבודה ופנתה לבישוף וביקשה ממנו שיתערב לטובת השר שלה שבל יוצא להורג.

בדרך כלל לא התערבה הכמורה במעשי האינקוויזיציה, שהיתה רשות עצמאית לגמרי. אולם בהתחשב עם רצון המלכה. כתב הבישוף איגרת מיוחדת לראש האינקוויזיציה ודרש ממנו לחון את השר היהודי, חביבה של המלכה.
איגרת הבישוף הגיעה אל ראש האינקוויזיטורים סמוך מאד לבצוע גזר הדין נגד השר, הוא כבר הועלה על המוקד וטכס שריפתו - יחד עם אנוסים "כופרים" אחרים עמד להתחיל בעוד זמן קצר.

כדי לא להשיב את פני המלכה ריקם ציווה ראש התליינים להתיר את כבליו של השר דה-סילבה והודיע לו, כי לפי בקשת המלכה הוא יקבל חנינה, אם ישבע עכשיו בצלב, כי יהיה מעתה נוצרי אדוק ולא יחלל יותר את האמונה הנוצרית..

אולם לתדהמת כל הנוכחים הודיע השר בתשובה פסקנית כי אין בדעתו לחזור לנצרות וכי רצונו למות כיהודי.
המלכה, שהגיעה באופן מיוחד אל מקום עריכת האוטו-דה-פה כדי להציל את השר שלה, ניסתה לשכנע את דה-סילבה שימלא את דרישת האינקוויזיטור, ישבע לצלב והוא יוחזר למקום כהונתו והכל ייסלח לו.

אולם לתדהמתה הגדולה - הוא סירב להיענות גם לבקשתה של המלכה באומרו: לאו, מלכתי היקרה, אבותי מתו על קידוש השם וגם אני מוכן למות מות קדושים ואשאר באמונתי עד שתצא נשמתי.

בחששו שמא יישבר נוכח שידוליה של המלכה הוא רץ אל המוקד קרא בקול רם שמע ישראל וקפץ לתוך הלהבות.
בן רגע ליחכו לשונות האש את גופו הקדוש ונשמתו עלתה השמימה בקדושה ובטהרה.

עד פה הסיפור. המקור לסיפור אינו ידוע אולם עצמתו נדמה, מורגשת היטיב. מהיכן שאבו דה סילבה וחבריו את תעצומות הנפש הללו של לקפוץ בפעולה יזומה לתוך להבות אש? ומאידך, כיצד ראו צדיקים אלו את עצמם בערב יום הכיפורים כ'עבריינים' שצריכים המקום והקהל 'להתיר' להם להתפלל? ומה זה אומר עלינו?

[הערת אגב. בבדיקה קצרה שערכתי עלה בידי כי על אף שמקורה של תפילת כל נדרי - לא ידוע, מכל מקום ההערכה היא כי היא נתחברה קרוב לשמונה מאות שנה לפני שסיפור זה התרחש].

Image

תגובות   

0 #1 יפהמוטי 2009-09-22 17:21
מאמר יפה! תודה

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן