לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משאלה... | דוד הוד


כן, משאלה, בעצם, הרבה משאלות... הרבה משאלות יש בליבנו על דברים כאלו ואחרים בחיינו. כל כך הרבה פעמים, כשנתקענו במבוי סתום כול שהוא, בעבודה או בתור תלמיד מול המורה, אמרנו לעצמנו: אם רק היו יותר מקשיבים לי... אם הייתי משקיע טיפה יותר... אם גם אני הייתי פרוטקציונר כמו ההוא...

זה כל כך אנושי לרצות ולשאוף, זה כל כך נורמאלי. איך הייתי רוצה שילדי יהיו מחונכים, שהם יהיו ה"דוגמא למופת" של בית הספר, מודל חיובי לחיקוי. כמובן, איך נשכח, זה כבר נהפך לסוג של בילוי אצלנו להתנתק מהעולם ולהפליג בדמיונות וורודים בהם הכול טוב. יש לנו הרבה כסף, לא צריך לעשות חשבונות אובססיביים על הוצאות והכנסות לפני ההחלטה האם לגהץ את האשראי על מערכת הסלון הנכספת או השיפוץ שאמור לעדכן את הבית שלנו, "שיראה כמו שהולך היום". לגבי הרכב, בינתיים אין שינוי מהבילוי המחשבתי הקודם, הוואן הסטנדרטי של "הונדה" נשארה הבחירה המועדפת.

אכן, זה קורה. היהדות מלמדת אותנו, שראש השנה, זהו היום בו מוכרעות גורלן של המשאלות והשאיפות. ראש השנה, הוא היום המגלם בתוכו את אירועי השנה החדשה כולה. הכול מוכרז היום, הכול שפיט. לא רק איזה דברים יתווספו לי, או לא יתווספו, אלא גם, ממה שיש ליעד עכשיו, אפילו כבר שנים רבות, האם זה ישאר אצלי עוד שנה, או, כבר לא. ביום הזה הכול פתוח, הכול נמדד ונשקל חזרה, גם הדברים ה"מובנים מאליהם" כתפקוד גופנו, ואפילו כשרונותינו וגם קביעותנו בעבודה. ראש השנה, זהו יום בריאת האדם. ביום הולדת האדם, עושה בוראנו שיערוך, שקלול מחדש. כמו סוחר שבוחן מוצר חדש בחנותו, כמה משתלם הוא, וכמה כדאי להשקיע בו עוד. בודק אלוקינו, האם, מתוך רמת הרווחה שנתן לנו עד עכשיו (-כסף, תפקיד בעבודה ונוחות בחיים מגורמים שונים הקשורים לחיינו) עבדנו אותו כיאות – "עשינו לו חשבון" והקדשנו זמן גם עבורו. אם לא עשינו זאת כיאות, לפעמים, מחסיר הוא מאיתנו, מתוך רחמים, כדי שעל ידי כך, מתוך הקושי אולי, נדע להרים עיניים ללמעלה ובכך, בעצם, לא נשכח לגמרי את תפקידנו המרכזי שלשמו נבראנו. נבראנו כדי לתת מעצמנו לבוראנו.

"כל שנה שרשה (עניה) בתחילתה, עשירה בסופה", אומרים חז"ל. ככל שאנו מגיעים ליום ראש השנה יותר ויותר כ"רשים", כעניים, ומבינים שאין לנו כלום ביד באמת, לא הבית שרשום על שמנו כבר עשרים שנה, ולא הרכב שקנינו מהחברה לפני שלוש שנים, זו הגישה המבטיחה שנה עשירה. זאת, כיוון שאנו מגיעים בגישה הנכונה, שהרי, באמת, אין לנו כלום ביד והכול נבחן מחדש.

כמה קל יהיה להעיר את הילדים כל בוקר מהשינה, במשך השנה הבאה, מספר הפעמים שהילדים יהיו חולים או בכלל לא. כמה המורה בביה"ס יתייחס יפה לילדנו, וכמה ביטחון עצמי יהיה להם. באיזו מהירות וקלות ייגמלו הם מהמוצץ והטיטול. באיזו מהירות נבין את נפש עוללנו הבוכה כרגע, האם זה שוב האוזניים או שמא הבטן, אולי הוא רעב ואולי סתם משהו עוקץ ברגל. כמה הבוס בעבודה יחייך אלינו, ובאיזו מהירות נבין את החומר הנלמד, ולאן ינועו דפנות ארנקנו, כלפי חוץ או כלפי פנים. אפילו כמות האושר והסיפוק העצמי שנחוש. ה – כ – ו- ל נגזר בראש השנה.

בעת ששופטים את האדם בראש השנה, מעיינים בין היתר במעשיו בעולם הזה, ברגע שהוא נשפט. אם הוא עסוק בדברי חולין (כמובן שאין הכוונה על הצרכים ההכרחיים) הרי זה הופך להיות קטגור ראשי במשפט של עצמו. אם הוא עסוק בעיניינים רוחניים (תפילה, קריאת תהילים, קריאת "פרקי אבות" וכו'...) וכמו כן הסעודות, אם הן תוך כדי אווירת "יום הדין" ולא שיחות דמיוניות על האומץ של ביבי לגבי תקיפה באירן או מצב הבורסה לאחרונה או מצבה של הפועל בדרבי הקרוב, הרי זה הופך לסנגור הראשי במשפטו. כשמעיינים במעשיו של האדם בזמן משפטו, ומוצאים אותו מהרהר ומבין באפסותו, לעומת משפט האלוקים על כל שיקרה איתו, זוהי הזכות הראשונה במעלה, שתגן עליו במשפטו בראש השנה. צריך לזכור ולהפנים, אלוקים, הוא מלכנו, הוא, ורק הוא, ריבון כל המעשים, כל המעשים.
 

 

צילום: אלי קובין, מאתר דוס- תמונות חופשיות

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן