לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

שמחת הכיפור | אבי קלנר

בפרשת אחרי מות מתארת התורה את משימתו הגדולה של הכהן הגדול ביום הכפורים, ואת חובת היום ומתנת החיים שאנו מקבלים בו "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו.. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.."

המשנה בסוף תענית מגדירה את יום הכפורים כיום המשמח ביותר בשנה במקביל לט"ו באב "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים.."

הגמרא מבארת שני טעמים: א. מכיון שיש בו סליחה ומחילה. ב. בו ביום ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל.

למעשה שני הטעמים משולבים זה בזה: בשנת 2448 לבריאה, בשנה בה יצאו ממצרים בניסן ולאחר חמישים יום עמדו למרגלות הר סיני, שאגו יחדיו "נעשה ונשמע", וכך זכו לעשרת הדברות, שלמחרתם עלה משה למרום לארבעים יום כדי להוריד ולמסור את לוחות הברית וללמדנו את מצוות ה'. אלא שלדאבון לב נעשה עגל הזהב ביום ירידתו מההר בי"ז תמוז, ומשה רבנו יורד מההר בלב שבור לאחר שקיבל מפי הגבורה "לך רד כי שיחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה". משה יורד מההר ושובר את הלוחות (כצעד הגנה על העם כדי להקטין את עונשם), למחרת שורף וכותת את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט תמוז עולה לארבעים ימי תחנונים שבסיומן מתקבלת ההוראה "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים", בראש חודש אלול עולה שוב לארבעים יום שבהם במקביל עוסקים כל העם בתשובה והתקרבות לבורא העולם, ואכן בסיום ארבעים הימים בתאריך י' תשרי יורד משה מההר כשהלוחות השניות בידו, עם ישראל כולו מרוגש שש ושמח ומודה מעומק לבו לבורא יתברך שמו על טובו וחסדו הגדול עמנו בסליחתו ומחילתו על חטא העגל ונתינת הלוחות בפעם השנייה.

וכך מידי שנה בשנה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".

גם ב-ט"ו באב הטעם הראשון והמרכזי לשמחה, שכלו בו מתי מדבר. עקב חטא המרגלים ובכי העם בשל אי רצון להכנס לארץ ה"מפחידה", נגזר על 600,000 הגברים שהיו מעל גיל עשרים למות במהלך ארבעים שנות הנדודים. בכל שנה ב-ט' אב חפרו כולם קבר לעצמם וישנו בתוכו ובבוקר התעוררו רובם מלבד 15,000 שנשארו מתים בקבריהם. ב-ט' באב בשנה האחרונה נכנסו לקבריהם 15,000 האחרונים ולתדהמתם הם מצאו עצמם בבוקר חיים וקיימים, הם היו בטוחים כי טעו בתאריך וכך נכנסו לקברם גם בלילות הבאים עד שבליל ט"ו כשראו את הלבנה במילואה הבינו שהם לא טעו ובטלה הגזרה. השמחה על ביטול הגזירה ומחילת העוון הרקיעה שחקים והמשיכה לכלל הדורות הבאים עד ימינו אנו.
 

בשונה מראש השנה בה עבודתנו העצמית הינה אקטיבית, להמליך את בורא העולם למלך על לבנו ולשעבד את רצוננו העצמי שיהא מנווט לפי רצון המלך כפי שנכתב בתורתו הקדושה, הרי שביום הכפורים העבודה הינה פסיבית, עצם קיומו של היום הקדוש מכפר על כל אחד ואחד מבני ישראל.

אך ! ! !

אסור לנו לשכוח, בתורה נאמר "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא...", המילה אך באה למעט, לא בכל מצב עיצומו של היום מכפר.

יום הכפורים מכפר, אך בתנאי שאנו רוצים באמת לשוב אל ה'.

אם כך, עולה השאלה מה יחודו של היום, הרי ללא תשובה אין כפרה, וכשיש תשובה אפשר בכל יום לזכות לכפרה ?

הגמרא במסכת יומא (פ"ה:) מבארת שקיימים ארבעה רמות של חטאים שלכל אחת מהן כפרה שונה:
א. תשובה לבדה – מכפרת למי שביטל מצוות עשה (כגון שלא בירך ברכת המזון לאחר אכילת פת), או שעבר על לאו הניתק לעשה (כגון שילוח הקן "לא תקח האם על הבנים", וגם אם לקחתי יש לי אפשרות לתקן "שלח תשלח את האם").
ב. תשובה תולה [מותירה את העונש תלוי ועומד] ויום הכפורים מכפר – בכל הלאוין הרגילים שאין בהם עונש מיתה.
ג. תשובה ויום הכפורים תולין וייסורים משלימים את הכפרה – בלאוין חמורים כחייבי כרת ומיתת בית דין (כגון אכילה ביום כפור או חילול שבת במזיד).
ד. תשובה יום הכפורים וייסורים תולין ומיתה מכפרת – בעוון חילול ה'.
בנוסף, אין יום הכפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שיירצה ויפייס את חבירו וימחל לו.

כיצד שבים בתשובה ?
אומר הרמב"ם בהלכות תשובה: ומה היא התשובה, היא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו אשר בך ירוחם יתום", וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עיניינים אלו שגמר בלבו.

הרי לנו שלושת התנאים הבסיסיים לשוב בתשובה: א. עזיבת החטא. ב. חרטה. ג. וידוי.
עזיבת החטא וחרטה על המעשה מובנים וברורים, אך מדוע הוידוי דהיינו לומר בשפתיו כך וכך עשיתי, הוא כל כך חשוב עד כדי שהוא תנאי הכרחי בתהליך התשובה ? ולא עוד אלא שלבורא העולם אין נעלם ואין נסתר לנגד עיניו, ה' יודע את כל חטאינו כולל אלה שכמעט לא שמנו לב אליהם, ומדוע צריך את הוידוי שלנו ?
האדם מטבע ברייתו נוטה לחפש תירוצים וצידוקים למעשיו הן כדי להצטדק בפני אחרים והן כלפי עצמו, ולכן כדי לבצע תהליך של שינוי צריך הודאה חד משמעית במעשה העבירה, הודאה אשר תסייע לחרטה אמיתית וקבלה פנימית עמוקה לא לחזור על הטעות.

הבעיה הקשה שלנו היא רפיון הידיים עקב המשימה שנראית גדולה עלינו לאין שיעור, כיצד אני אהיה מסוגל להשתנות בזמן קצר כל כך...
צריך לחרוק שיניים ולא לוותר לעצמנו, לעשות חשבון נפש ולבחון אלו דברים אנו מסוגלים לשפר בטווח הקרוב ואלו דברים אנו משאירים לשלבים מאוחרים יותר.
כל אדם יוצא אל דרך החיים הפתלתלה בנקודת מוצא שונה, אינו דומה הנולד להורים שומרי מצוות לנולד להורים שאינם שומרי מצוות. אנו נעים לאורך כל חיינו בציר זמן שלכל אורכו אנו מתמודדים עם דילמות גדולות או קטנות שבהן עלינו להחליט מה אנו עושים טוב או רע, המעשה הקטן קובע את נקודת הבחירה הבאה שלנו האם היא תהיה בנושא יותר מרומם ונעלה או בנושא יותר נמוך וירוד. אם נתמיד לבחור בטוב הרי שנעלה בסולם הרוחני שלב אחרי שלב ונזכה להימנות עם העושים נחת רוח ליוצרנו.
בורא עולם מבטיח לנו שאם נפתח לו פתח כחודו של מחט הוא יפתח לנו כפתחו של אולם, לכן אנו מבקשים "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך", אמנם החזרה בתשובה תלוייה אך ורק בנו כיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אנו מבקשים שהתנאים הסביבתיים יסייעו בידנו ולא נעמוד חלילה מול ניסיונות קשים מנשוא.

לקראת סיומה של תפילת הנעילה אנו יכולים להבחין בבתי הכנסת ובפרט בהיכלי הישיבות בבכיות ותחנונים הנובעים מעומק הלב שהזדכך והיטהר במהלך היום כשהם מסתיימים בקבלת עול מלכות שמיים בשאגה אדירה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואז נשמעת תקיעת השופר המבשרת על מחילה וכפרה על עוונותינו, רגע לאחר מכן איחולים "לשנה הבאה בירושלים" השמחה פורצת גבולות, כולם מוחאים כפיים ויוצאים במחולות.
 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן