לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

זאת הפעם (לשמחת תורה) | הרב משה גרילק

זאת הפעם

האם אתה מבין מה הם עושים הערב ומחר במשך היום? האם ברור לך היטב מה פשר שמחה זו המקיפה את הכל, שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגות והאור בעיניהם?

 

ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם הזה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת דומה, כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית - מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבלות ההגיון המקובל.

 

כי נסה נא עתה להיזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמעת או ראית אי פעם על ריקודים דומים לאלה עם "הברית החדשה" ביד? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמי "קדושים" ובתמונות "טהורים". האם זכור לך מראה המון מוסלמי משולהב החובק את הקוראן בעת מצעדים דתיים לחפות באחת מבירות הקודש? גם על דעתה של השכינה המוסלמית החדשה, האייאתולה חומייני לא עלתה כזאת! ודאי לא תמצא שמחת המונים חילוניים למשל ב 14 ביולי בארצות הברית עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות, ואת העשירה במדינות תבל.

 

ואילו אצלנו - צא נא הערב אל כל קהילה יהודית ברחבי עולם, תהא זו בתל אביב או בניו יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואנוס איירס, במרקש ובטיפליס שבגרוזיה, ואיפה לא - צא ותמצא את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התור. רוקדים מעגלים מעגלים והוא בתווך, בבתי כנסת, בחצרות בתי התפילה כאשר צר המקום בתוכם, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם החוצה אל רשות הרבים. כך לשמוח עם ספר, עם גווילי קלף?

 

גם בעבר ימינו כך היה. גם בעבר אפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאומן. גם בתקופות אסון האסונות שניתך על עמנו בדור זה. קרא בספרי הזכרונות מן השואה, כיצד חגגו החוגגים חג זה בגיטאות, גם ביערות ובמחבואים ואפילו במחנות ההשמדה. האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר?

 

והמפליא מכל. חג שמחת תורה כלל אינו מצווה. הוא לא כתוב בתורה. לא נדרש על ידי הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על ידי ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום גמרה של תורה, בחג בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה, במחזור השנתי ומתחילים את הקריאה שוב מ"בראשית". זהו איפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם שמפכה אי שם במעמקי נשמת העם.

 

הוסף נא לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו אנו רוקדים והשאלה תגדל. חשוב לרגע על תרי"ג המצוות הכלולות בו, התובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. זכור כי ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות, באשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה אותו על כל עמי תבל. כן, גם קללות תמצא בספר זה, תוכחה אימה, וסבל איום שהובטח לעם אם לא ישמור את ברית אלוקיו. ואז ודאי תשאל מה לשמחה זו עושה? כלום ראית מימיך אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות מס הכנסה, למשל וזו באמת דוגמה חיוורת.

 

התשובה טמונה במילה אחת: אהבה.

 

כך מצאנו בתלמוד: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ה) "אהבה - זו תורה" (מסכת סוטה כא)

 

אימרה זו קולעת אל לב הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי והסבר רק בשפת האהבה, בהגיונה ובמושגיה, השונים מכל המקביל בשאר "שפות" העולם. כי מקורה של האהבה חא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הבכירה,  הרוחשת בלב האדם את מלות הקסם: "זהו זה".

 

כמו שקרה לאדם הראשון.

 

האלוקים ערך לפניו תצוגה של כל חיות ובהמות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם כאשר התיצבה לפניו, אחר התרדמה, חוה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם, עצם מעצמי" (בראשית ב).

 

ב"זאת הפעם" גלומה אהבת היהודי לתורה. ב"זאת הפעם עצם מעצמי" אנו שומעים את המלים הבאות: "בלעדיה אני חסר שלמות, בודד, בלא מנוחה, בלא כיוון ודרך. אני - לא אני. עתה, מצאתי את עצמי. אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דוקא "היא, ולמה בדיוק 'זה'".

 

התורה היא איפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל ובשפת כל הבאים אחריהם הושוותה התורה בווריאציות שונות ל"כלה" שהובאה ל"חתן" האדם. היא המרווה לצמאון רוחו, והשלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה על ידי כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים בגיטאות מלחמת העולם השניה. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים, שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מאשר ספר מעצב, פרקים בעבר העם וקודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא החיים עצמם. כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם - לא הם. ועל כן יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה. השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בליבותיהם, אך הפורצת ומתגלה ביום זה, זו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

 

רגש אהבה ושמחה זה מאחד אל כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מלים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמים לפני אלפי שנה וכך יאמרו שאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין תרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה , אותו יצרה התורה. על כן, אמת הוא. בכל מקום. בכל מצב ובכל דור - אחד הוא: אהבה.

 

פורסם במדור דע את יהדותך, מעריב, 12.10.79

בתמונה: הכנסת ספר תורה, נווה איתן, 2009

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן