לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

הדסים לחג הסוכות | מסה ומעש

הדבר קרה בעצם הזמן שיצאתי מארץ ישראל לאנגליה בסוף ספטמבר 1918.

הרכבת שלי עמדה לצאת מלוד עוד שעות מעטות. החפצים שלי היו ארוזים והוצאו החוצה לשימם במכונית, אני הלכתי אחרי נושא החפצים, והנה אני רואה שני אדונים מכובדים - ימי שני חייהם יחד עלו בקירוב למאה שמונים שנה - יורדים אלי, הדבר שהפתיעני בהם, מלבד תפארת זקנם, הוא - שלא ראיתים עד אז.

אני מדמה הייתי שפגשתי כל איש, אשר וילד בעדה היהודית המונה חמישים אלף נפש, ואת רובם - פעמים אחדות. הילוכם לקראתי היה ברוב מתינות וחשיבות. אחר עמדו לבדוק מקרוב את המכונית, את המטען ושאר כלי היציאה אחר כך פנו אלי ואמרו: "האם מר נוסע באמת? אי אפשר שמר כבר נוסע, עוד ישנם כאן כמה דברים חשובים הדורשים סידור".

ידעתי גם ידעתי, כי אכן היו עוד דברים חשובים שלא סודרו - כמה מהם נשארו כך למשך שנים רבות - אבל לא תפסתי מיד למה הם מתכוונים. כשהשגיחו באי ידיעתי, הוסיף הזקן בשני האדונים להאיר את עיני:

"כלום אין מר יודע שחג הסוכות עומד אחר כתלנו, ואנו אין לנו הדסים?"

אף כי ידוע היה לי הצורך בהדסים לסוכות, נעלם הדבר מזיכרוני ולא עלה על ליבי להכניס את התפקיד המיוחד הזה לתוך תפקידי יום יום המרובים של המשלחת הציונית, שעברה בעצם ימי מלחמת דמים.

אמרתי, מעט נדהם: "בודאי תוכלו לקבל הדסים ממצרים".

פני ידידי הביעו עצב "בשביל חג הסוכות", ענה אחד מהם כמתאונן "יש צורך בהדסים ממין משובח, הדסים כאלה באים מטרייסט, בעניין דתי חשוב כזה בודאי יסכים גנרל אלנבי לשלוח הוראות לטרייסט לשלוח באנייה את ההדסים".

הסברתי להם בזהירות, שאנו עומדים עתה במלחמה וטרייסט היא בארץ האויב.

"כן, אומרים שיש מלחמה", ענה אחד הזקנים "אבל זהו עניין דתי טהור - עניין של שלום ההדסים הרי הם באמת סמל השלום..."


לפי כל הסימנים עלולה הייתה השיחה להימשך בלי סוף, זכרתי את הרכבת שלי בלוד - היחידה באותו יום - והכבדתי את ליבי.

"תצטרכו להסתפק" אמרתי "בהדסים מצריים"

ועתה גילו אנשי שיחתי את הקלף שבידיהם "אבל הוטל הסגר על הכנסת נטיעות ממצרים, השלטונות הצבאיים אינם נותנים רשות".

דומה היה שהגענו למבוי סתום, צריך הייתי לצאת לדרך, ומתוך היסוס - מה מסרתי את תלמידי החכמים השניים לידי חברי, ובעלותי מקוצר נשימה אל המכונית הבטחתי להם, שייעשה כל מאמץ כדי להבטיח את הספקת ההדסים לסוכות בזמנם, בדרך זו או אחרת. (באיזו דרך , בודאי הייתי מתקשה להסביר).

בדרכי למצרים הרהרתי מתוך צער אמיתי בשאלת ההדסים וההסגר. ויותר מזה, הייתי שרוי בצער על האחריות לכמה אלפי אנשים שחיו כדוגמת שני הזקנים הללו בעולם רחוק מעולמנו, שיראה לנו בלתי מציאותי, כשם שהמלחמה נראתה להם. אחר כך נרדמתי בקרון הרכבת, ולא ידעתי עוד מה הוא באמת מציאות, המלחמה או חג הסוכות.

בקהיר טרוד הייתי לחדש קשרים - והם רבים היו - ועניין ההדסים נטרד מזיכרוני. אך בבואי להיפרד מגנרל אלנבי לפני הפלגת אנייתי כשכילינו את דברינו, אמר לי פתאום: "דרך אגב, בנוגע לאותם ההדסים!" הוא העלה מכיסו מכתב, העיף עליו עין והוסיף: "אדוני יודע, הרי זה עניין חשוב. הדבר נמצא בכתבי הקודש. קראתיו בלילה הארון בספר נחמיה, ובודאי אדוני ישמח לשמוע, שהסירונו את ההסגר, ומשלוח של הדסים לארץ ישראל יגיע בעוד מועד לחג הסוכות!".

מסה ומעש, ח. ויצמן עמוד 229

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן