לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

המניע הנסתר, ה"צודנייתא" | הרב עזריאל יונה

פרק ראשון

גדעון היה אחד האנשים עליהם אפשר היה להכריז בוודאות כי הם 'אנשי אשכולות'. נדמה היה שהיה בו הכל. הוא היה תלמיד חכם שהיה מקדיש שעות ארוכות ללימוד התורה, מחבר ספרי הלכה מוכרים שקנו להם שם על פני הארץ, ועם זאת גם איש עסקים מוצלח. עסקיו של גדעון ומפעליו בהם עבדו אלפי עובדים, השתרעו על פני כל המדינה והכל שחו בעושרו. תורה וגדולה במקום אחד.

 

כגודל עושרו של גדעון כך גודל צדקותו. את רשת בתי התבשיל שהקים הכירו כולם, ואלפי אנשים נזקקים היו מגיעים מידי יום לסעוד באחד מהסניפים את מזונם מבלי שנתבקשו לשלם כל תמורה. למרות מעלותיו התרומיות, לא היה גדעון איש יהיר, כי אם נח לבריות, ומקבל כל אדם וכל פונה בסבר פנים יפות.

 

באחד הימים הוזמן גדעון לפגישה עם מנהל בית ספר לבנות באחד מיישובי הפריפריה. היה זה לאחר שגדעון בחר לתרום סכום עצום להקמת מבנה חדש למוסד החינוך שסבל מאפליה ארוכת שנים מהרשויות מאחר שהיה מיועד למשפחות 'חלשות' ממעמד סוציו – אקונומי נמוך, ולהם, מטבע הדברים, לא היה פתחון פה ויכולות דרישה כמו משפחות מהמרכז...

 

גדעון הופיע לפגישה ולחץ את ידיו של המנהל בחמימות. הוא באמת שמח לעזור וחש שבכך הוא ממלא את חובתו. באהבה אין סופית הביט על הבנות המאושרות שזכו סוף סוף לקבל בנין מפואר ומודרני וביקש להיפרד מהמנהל לעיסוקיו הרבים. המנהל לחץ שוב את ידו וביקש לגמול לו ולו בדבר אחד. הוא מבין, כך הסביר, כי הוא לא יכול לגמול לו בכסף, אך אולי יחפוץ גדעון בדבר אחר?

 

גדעון ביקש מהמנהל להתלוות אליו ונסע אתו לסניף בית התבשיל המקומי השייך לרשת אותה הקים. הוא הצביע על העניים הרבים שסעדו בו במרץ ואמר למנהל: תראה ידידי. זה שכרי. האושר שאני רואה אצל העניים המסכנים שמוצאים פיסת מזון חם במשך כל היום, ממלאים אותי בחדווה וסיפוק כה רב, עד שאין אני זקוק למאומה.

 

המנהל הביט בקבצנים ובפניו השמחות של גדעון ואמר מבלי שיכל לשלוט על עצמו:

טוב, זה באמת תחושה נעימה לראות את העסק שלך מצליח. אתה בטח נהנה לראות עוד אחד מהמפעלים שלך פורחים.

 

גדעון החוויר, ועוזריו שעמדו לצידו הביטו בהלם על האיש החצוף שקיבל זה עתה סכום של שש ספרות, ובחר להעליב את הנדיב בטיעון מוזר כי הוא רואה במעשי הצדקה הגדולים שלו עוד מפעל עסקי המעניק לו סוג של קורת רוח אישית. הם עמדו לפנות אליו במילים קשות, וגם הוא עצמו היה נראה מבוהל ומלא חרטה על האמירה שנפלטה, אבל אז הפתיע גדעון עצמו ואמר בלחש:

הוא צודק. רק כעת תפסתי בעמקי לבבי שהוא צודק.

 

מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה [בנו של חמיו של מר עוקבא נפטר, כלומר גיסו – אח של אשתו]. סבר למיתב עליה שבעה ושלשים [חשב רב עוקבא שמן הראוי שישב עליו שבעה, כדי להשתתף בצערם של חמיו ואשתו] על רב הונא לגביה, אשכחיה [בא רב עוקבא לנחם את המשפחה, וראה את רב עוקבא יושב בין האבלים] אמר ליה צודנייתא בעית למיכל [אתה יושב שבעה כי אתה מבקש לטעום מן הכעכים המיוחדים אותם מגישים לאבלים]. לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו [הלא לפי ההלכה אין אתה צריך לנהוג באבילות עם אשתך, אלא רק כאשר מתו עליה הוריה כלומר חמיה וחמותך, אולם על שאר קרוביה, כגון אחיה, אין אתה צריך לנהוג אבילות. אם אתה יושב בכל זאת, ייתכן שאף מבלי שהכרת בכך, חפצת ב'תת המודע' שלך, בעמקי לבבך, במזון המיוחד המוגש לאבלים]. (מועד קטן כ,ב).

 

פרק שני

גדעון המשיך לפזר את ממונו לטובת מעשי צדקה וחסד, והתקרית עם המנהל מהפריפריה כאילו נשכחה מלב. אלא שגדעון לא שכח אותה.

 

לא רבים שמו לב, אך האנשים הקרובים לו ביותר הבחינו כי בכל פעם שהעניק גדעון תרומה הגונה לטובת מוסד כל שהוא, הוא הקפיד כי התרומה תיזקף לו כהוצאה מוכרת, כך שיוכל באמצעותה לזכות בהחזר כספי ממס הכנסה בסוף השנה. גדעון טרח ליידע את המקבלים, והסביר להם באופן גלוי כי הוא שמח לתרום להם, אך מבחינתו מדובר גם בעסק, שכן על ידי התרומה הוא מקבל החזרים כספיים משמעותיים. לעיתים הוא היה מזכיר את הפרט הבלתי חשוב הזה גם בנאומים אותם היה נושא בכנסים אליהם הוזמן בעקבות תרומותיו

 

באחד הימים ניגשה רעייתו של גדעון ושאלה אותו על מנהגו המוזר. מדוע הוא צריך לפרסם לכולם שהוא גם מרוויח מהתרומה? האם הוא מנסה לבזות את עצמו בכח? גדעון סיפר לה בקצרה את המשפט התמים שאמר לו המנהל ההוא מבלי שנתכוון, והסביר לה כי הוא הבין שבנתינת הצדקה שלו עד אותו יום, היה מימד של סיפוק עצמי, אגוצנטריות "הנה אני מצליח להקים מפעלי צדקה, שפועלים ללא רבב בזכות כספי". מאחר שאני לא מעוניין לעשות שקר בנפשי אני מבקש להדגיש לכל הנתרמים כי אכן גם לי יש תועלת בתרומה, ואם כי אינני מעוניין להזכיר את תחושת היהירות שבי, אני מזכיר לכל הפחות את מאוויי הכספיים כמו החזרים ממס הכנסה.

 

אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא [אני נחשב ל'חומץ בן יין' כלפי אבא שלי, כלומר שהוא צדיק ממני] דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא [מפני שאבא, כאשר היה אוכל בשר ביום אחד, לא היה אוכל גבינה עד לאותה שעה למחרת, כלומר הוא היה ממתין 24 שעות בין בשר לחלב] ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא [ואילו אני, אילו אכלתי בסעודה אחת בשר, אני אוכל כבר בסעודה הבאה – כעבור 6 שעות – חלב]. (חולין קה, ב).

 

הקשו המפרשים: מדוע איפוא לא המתין רב עוקבא כמו אבא שלו 24 שעות? האם כה קשה היה עליו לאכול ביום אחד בשר ורק ביום למחרת חלב? נדמה שמר עוקבא, בעקבות הסיפור המוזכר בפרק הראשון, החליט לבחון כל פעולה וכל הנהגה שלו, ולהתחקות אחר מקורה. האם הוא נוהג כך ממקום של יראת שמים, או שמא מרצון להידמות לאביו, אולי 'להרגיש טוב' שגם הוא מסוגל להיות 'מחמיר' כמו אבא, להיות 'ממשיך דרכו'. לאחר שרב עוקבא הגיע למסקנא כי ההחמרה במקרה כזה לא מגיע ממקום נקי, ומעורב בה, ולו בקמצוץ, רצון להידמות לאביו וכדו' הוא בחר לוותר על החומרא הזו, והוא אף לא התבייש לספר על כך לחבריו.

תגובות   

0 #1 יפה מאוד! אהבתי!עינב 2013-12-19 12:42
סיפור ממש יפה שמלמד אותך מעשית לבדוק את המעשים שלנו ושבעזרת ה' נזכה שהכל יהי'ה לשם שמיי'ם ולא לתענוג שלנו.
0 #2 מה עניין שמיטה אצל הר סיניGuest 2015-06-22 17:14
מה עניין שמיטה אצל הר סיני

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן