לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

רצח על המזבח | הרב עזריאל יונה

הגמרא במסכת יומא כג מספרת את המעשה המזעזע הבא:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

 

אחת העבודות בבית המקדש היא תרומת הדשן. במרכז המזבח היתה כמין תפיחה עגולה שנוצרה מצבירת אפר (דשן) המערכות, ובכל בוקר היה כהן מחתה בגחלים נוטל מהם במחתה של כסף ומניחם על הארץ במרחק שלשה טפחים מהמזבח. תרומת הדשן היתה מצווה חביבה והכהנים כולם ששירתו באותה עת בבית המקדש חפצו לעשותה. כיצד היה נבחר הכהן שיבצע את העבודה? הגמרא מספרת כי בתחילה היה זה באופן שרירותי בלבד בשיטת 'כל הקודם זוכה', כלומר הכהן שהיה מגיע ראשון על הכבש אל ארבע האמות הקרובת למזבח – זכה בעבודה. מרגע שדרכה רגלו, כמו במירוץ אולימפי על קו ארבע האמות, זוכה היה הכהן במצוות הגריפה. ומה קורה כאשר היו שני כהנים מגיעים אל קו הסיום בשווה? אז היה נערך גורל ביניהם.

 

באחד הימים, רצו שני כהנים על פני הכבש כדי להגיע אל קו ארבע האמות, ולאחר שהאחד הגיע שלף המפסיד סכין מבגדו, ודקר את המנצח בליבו. רבי צדוק שנכח בבית המקדש עמד על מדרגות אחד האולמות וקרא אל הכהנים והעם שעמדו שם באותה שעה: נאמר בתורה "כי ימצא חלל בקרבך ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו את העיר הקרובה לחלל", ומשזו נקבעה מצווים זקני אותה העיר לשחוט עגלה ערופה אל נחל איתן ולהכריז כי 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. במקרה הזה, על מי מוטל להביא את העגלה, על הכהנים בעזרות הסמוכים פיסית למקום הרצח, או על אנשי ירושלים הנחשבים ל'עיר הקרובה לחלל'? העם בתגובה פרץ בבכייה.

 

אלא שבזאת עדיין לא הסתיים המעשה הנורא. האב שהוזעק לזירה ראה את בנו מפרפר ונושם את נשימותיו האחרונות על העפר שלמרגלות המזבח והוא מיהר לקרא: יהא בני קרבן לכפרתכם, ועתה מהרו להוציא מליבו את הסכין שכן הוא עדיין לא מת וניתן להציל את הסכין הטהורה מטומאת מת. אמרו על כך חכמים: מכאן אנו למדים שענין טהרת כלים חשוב היה להם משפיכות דמים.

 

עולם כמנהגו נוהג

מה מבקשת הגמרא הקשה הזו ללמדינו? מה רצה רבי צדוק מהעם ומדוע רק לאחר דבריו 'געו כל העם בבכייה'? למה התכוון אביו של ההרוג כשאמר ש'יהיה בני כפרתכם' והאם באמת התכוון להוציא את הסכין רק כדי שלא תיטמא?

 

היהדות, על אף הרושם שהתקבל אצל רבים, אינה דת פאגאנית, מפחידה הנכנעת לאל קפדן המעניש את כל מי שלא סר למרותו והופך את חייהם של מאמיניו לסוג של חיי נזירות, פולחן, וטקסים. להיפך, היהדות היא תורת חיים. התורה המעצבת את נפשו וחייו של העם היהודי, אינה יכולה להצטמצם בבית המדרש בלבד, אלא חייבת היא לבא במגע ובאינטראקציה עם תנאי החיים, והוויות העולם הכללי. התורה רואה בנורמליזציה – בעולם כמנהגו נוהג -  אידיאל, רק שאת אותו עולם שפוי יש לבחון כל העת על פי השקפתה של התורה.

 

הנה דברי הגמרא במסכת ברכות [לה]: "תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' – הנהג בהם מנהג דרך ארץ". כלומר על האדם לחרוש ולזרוע ולעשות את מלאכתו כדי שיוכל לחיות חיים נורמטיביים. כך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך. אי אפשר גם שלא להזכיר את הגמרא הידועה ממסכת יומא [פה] המצווה על האדם להימנע מכל סיכון בריאותי גם במחיר של עבירה על כל המצוות שבתורה וכמו שנאמר 'וחי בהם – ולא שימות בהם' ומכאן אמרו שפיקוח נפש או אפילו ספק פיקוח נפש, דוחה את כל האיסורים שבתורה [מלבד שלשה].

 

רצח מתריס

כעת נבין את מהותה של מצוות 'עגלה ערופה'. רצח, כל רצח של אדם הוא חריגה קיצונית מהתנהלות תקינה ומצדק חברתי, אולם המקרה של עגלה ערופה לא עוסק ברצח רגיל, אלא בהתנקשות המערערת את כל יסודות החברה, את בסיסה המושתת על נורמטיביות וצדק. הנה התיאור של הזירה המחייבת 'עריפת עגלה': אדם מוטל על פני השדה בסמוך לעיר מבלי שיוודע מי הרוצח או מה המניע לרצח. מלבד הערפל סביב פרשית הרצח מוסיפה הגמרא במסכת סוטה הגבלות נוספות כמו דרישה למציאת הנרצח על פני האדמה ולא על גבי אילן או מוסתר באשפה, וכמו כן ההרוג נהרג מפציעה ולא מחנק. מדוע? מה זה משנה איך נהרג הנרצח והיכן מוטלת גופתו? הרב הירש מסביר כי נטישתה של הגופה על אם הדרך, ללא כל ניסיון הסתרה, או אי העלמת סיבת המוות [כמו חניקה] מוכיחות כי הרוצח שם ללעג וקלס את מוסדות השלטון ואת החברה, ובמעשהו החצוף הוא מתריס כי אין לו כל אימה או מורא מן הרשויות. זו גם הסיבה שהנרצח חייב להימצא מת כדי לחייב את קיום טקס עריפת העגלה - ולא גוסס או מפרפר, שכן פציעה מוכיחה כי הרוצח חשש ממשהו, ובחר שלא להשלים את מלאכתו.

 

מציאתה של הגופה בצירוף ההגבלות שצויינו מוכיחה כי קיים כאן ליקוי חברתי עמוק. החברה מורכבת מאנשים שאחד מהם הוא רוצח חסר רחמים המתריס כנגד מוסדותיה והשם ללעג את יכולותיה. סדר העדיפויות או הערכים מקבל היררכיה אחרת אצל האיש: ערך חיי אדם הנחשב לערך עליון והאולטימטיבי נדחק בעבור ערך אחר כמו כסף, שנאה, קנאות דתית, או כל מניע אחר. זקני העיר, כלומר מנהיגי הקהילה נדרשים להגיע אל זירת הרצח ולהכריז כי הם מבחינתם ביצעו את תפקידם כראוי: הם לא הזניחו את התיירים שהגיעו אל עירם, דאגו להם למזון, שינה ולוויה או כדברי המשנה בסוטה [מה]: "ידינו לא שפכו את הדם הזה – וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". במילים אחרות, זקני העיר מתבקשים להבהיר כי מבחינתם לא חל כל שינוי בערכיה הבסיסיים של החברה, וכי מדובר במקרה חריג ונקודתי. למעשה זה יש משמעות מושתקת. במקרה בו זקני העיר לא מסוגלים להכריז כי 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' אות הוא כי החברה הולכת לקראת קטסטרופה סוציאלית ויש להתעשת בטרם יהיה מאוחר.

 

העריפה של העגלה על שפת נחל איתן מהווה את המשכו של קו מחשבה זה: מאחר שהרוצח לא נתפס מבצעים זקני העיר אקט סימבולי של הוצאה להורג בעגלה, כדי להצהיר על חומרת המעשה ועל העונש הראוי למבצעו. ההתייחסות הקשה למעשה הרצח מבהירה כי קברניטי העיר רואים בחומרה רבה את הארוע הקשה המאיים על הנורמליזציה של החברה. במעשה זה מבקשים הזקנים מהקב"ה שיכפר לעם על מעשה הרצח המחריד שארע בתחומי עירם ונושאים תפילה שהרוצח יבא על עונשו "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". ולמה דווקא עגלה? הגמרא במסכת סוטה אומרת: "אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות [עגלה שעדיין לא המליטה] ויערף במקום שאין עושה פירות [נחל איתן – שקרקעיתו קשה ואינו מסוגל להצמיח פירות], ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות [הנרצח שלא יוכל יותר להוליד].

 

רבי צדוק והשאלה הארסית

הרצח הפומבי בראש המזבח אל מול קהל של כהנים ללא כל ניסיון של הסתרה או הטעיה מוכיח כי בחברה בישראל חל ריקבון עמוק. שוב אין כל חשש מפני רצח לאור יום, והערכים ההומאניים של החברה התחלפו להם בערכים דתיים, דוגמטיים, חסרי 'נשמה יהודית' שקיבלו משנה עדיפות על פני ערכי האנוש הבסיסיים - כמו הזכות לגרוף את הדשן [פעולה דתית] אל מול ערך חיי אדם [נשמה יהודית].

 

רבי צדוק שמודע היה לשבר החברתי העמוק ידע שמבלי לזעזע את העם אין כל סיכוי לגאולה. הוא בוחר להציג בפניהם שאלה אבסורדית ברמה ההלכתית שתציב מראה מול פניהם והם יבינו כי כי הם מצויים בשפל חברתי: הוא מתעניין מי חייב להביא את העגלה מן הבחינה הפרקטית, הכהנים בעזרות הסמוכות למקום הרצח או העם שבעיר ירושלים הקרובה אל החלל? השאלה של רבי צדוק כמובן, איננה יישומית: הלא חובת עריפת העגלה הוא רק במקרה בו 'לא נודע מי הכהו', וכאן צפו כולם באקט הרציחה, מה רוצה רבי צדוק? רבי צדוק מבקש בשאלה סרקסטית להראות לקהל שומעיו את האבסורד שבהיצמדות לטקסט ההלכתי תחת שמירה על ערכים אנושיים בסיסיים והוא שואל אותם לאור הטירוף הפונדמנטליסטי שדבק בהם – מי צריך להביא את העגלה? ובמילים אחרות, הרצח לא באמת חשוב, גם לא העובדה שהיה זה לאור יום על רקע של תחרות דתית בלי חשש ומורא מן הרשויות, מה שמטריד כעת הוא כיצד אנו מקיימים את הצו ההלכתי היבש, הריטואלי, הקונסטיטוציוני של טקס עריפת עגלה כתקנו. העם הבין את עומק כוונתו של רבי צדוק וגעה בבכי.

 

אלא שה'עם' לא כלל כנראה את כולו, ולפחות אחד מהם, עדיין לא הבין כי הוא חי בתוך עולם מעוות -  אביו של הנרצח. הוא מיהר לזירת הרצח וכשהוא רואה את בנו מפרפר ונושם את נשימותיו האחרונות הוא מוטרד רק משני דברים: האם מותו הקרב של בנו משרת ענין דתי, והאם ניתן להציל את הסכין מטומאה. על שני הצרכים הללו הוא ענה בחיוב: את מותו של הבן הוא הקדיש כקרבן כפרה "הרי הוא כפרתכם", ועל הסכין הוא גילה שהבן עדיין לא מת וביקש לשלוף אותו מלב הגוסס כדי שלא תיטמא.

 

חטאו הגדול של האב היה חוסר אנושיותו. סדר העדיפויות חסר ההיגיון שלו שביכר את טהרת הסכין וכפרת קרבן האדם על פני צער טבעי של אב על מות בנו או לחילופין על ניסיון להציל את בנו דמו ובשרו. יתירה מזו, האב אפילו לא ניסה להתנפל על הרוצח, הוא לא ביקש לעשות בו שפטים ולא החל להשתולל כחיה פצועה ששחטו כרגע את בנה. את משאביו המנטליים הוא מפנה רק לערוץ אחד: הערוץ הדתי, הפונדמנטליסטי שמכלה כל חלקה טובה של אנושיות.

זהו הצעד הקונטרסטי ביותר לתפיסתה של התורה. שכן התורה לא מבקשת מן האדם להתעלות מעל החומר ולהיות על אנושי. חיי נזירות ומיאוס החומר הם פרי המצאתה של הנצרות והנזירות הבנדיקטית. לפי היהדות, אין קדוש מהחיים ואין טהור מחיים נורמטיביים על פי התורה. האדם מקדש את החומר ופועל אתו על פי השקפתה של תורה. לא בלעדיו, לא מעליו, ולא בהתכחשות לו. בהקשר זה ראוי להביא את פירושו של האדמו"ר מליובאוויטש בהקשר למותם של נב ואביהוא.

 

אחת הפרשות הקשות והמסתוריות שבתנ"ך, הוא מותם של שני בני אהרן נדב ואביהוא. הגורם למותם נותר עמום והוא עורר לאורך השנים הדים רבים ודעות שונות בקרב  הפרשנים. מעניינת פרשנותו של האדמור מליובאוויטש ז"ל הסבור כי דווקא קדושתם, ודבקותם הרוחנית הבלתי אנושית היא שהביאה למותם. שכן אדם, ילוד אשה, אינו מתבקש להיהפך למלאך, אלא להיפך ליהנות ולפעול בעולם הזה כאדם נורמטיבי עם רצונות, יצרים ודחפים. השאיפה להגעה לדרגה רוחנית גבוהה ולקרבת ה' אינה צריכה לפגום בהתנהגותו ובנפשו של האדם כאורגניזם. גם צדיק צריך לישא אשה ולהוליד ילדים, וגם ירא שמים מחוייב לאכול ולשתות ולשמוח. נדב ואביהו, שכאמור לא נשאו אשה, לא הולידו ילדים, ובאורח ספרטני התנזרו מכל צרכי הבסיס של האדם האנושי לא יכלו, בקונספט של העולם אותו יצר אלוהים, להמשיך ולהתקיים. שכן למרות קדושתם האמיתית וצדקותם הפנומינלית, העולם הספציפי הזה, בכדור הארץ הזה, מיועד עדיין, לאנשים בני תמותה. ולא למלאכים.   

 

 

תגובות   

+1 #1 רובין 10 רמות ד ירושליםאליהו 2014-01-24 02:15
שמחתי לקרוא את זה זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להפוך את השבת הזאת למושלמת תוכן מדהים ומרתק. רעיון נפלא. וגם משקף אפילו בקצת את הדור שלנו

תודה רבה רבה הרב עזריאל יונה

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן