לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

ההסתגלות של הלטאה | הרב עזריאל יונה

ושוב פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים, ובקשו לטמא כל הסעודה כולה [מאחר שלטאה מתה מטמאת במגע]. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו אמר להם: בית המטבחים רותח או צונן? אמרו לו רותח. אמר להם לכו והטילו עליה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן וריחשה [זזה מעט, והוכח כי היא עדיין חיה, וממילא שלא מטמאת],וטהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה. נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל[פסחים פח, ב].

 

מה בא סיפור זה ללמדנו? האם יש לפנינו מסר מלבד העצה הפרקטית שנתן רבן גמליאל בזיהוי זוחל, אם חי הוא או מת? מהסגיר של הסיפור: נמצא מלך תלוי במלכה, ומלכה ברבן גמליאל, ונמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל, נדמה כי חבוי פה לימוד נוסף, אלא שמשמעותו אינה ברורה די: מדוע 'נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל', ומה זה בכלל משנה?

 

בימים בהם נערך קרב לייפציג המפורסם בין נפוליאון לכוחות הגרמנים התהלכה לה אחת הבדיחות המוכרות עד היום: כל הצבא הגרמני החזק מפחד למעשה מעכבר. וכל כך למה? ובכן, החיילים מפחדים ממפקדיהם, המפקדים מפחדים מהגנרלים, הגנרלים מפחדים מהמפקד העליון, וזה אחוז בעתה מנפוליאון. נפוליאון הגדול עצמו, רועד מאימה מאשתו הקשה ז'וזפין, וז'וז'פין כידוע פחדה מעכברים, ומכאן שהעולם כולו חשש בסך הכל מעכבר קטן.

 

בסופו של יום – כולנו פחדנים

לבדיחה זו יש עומק פסיכולוגי שאותו למדתי ממאמר שכתב אדם בשם עידו פרידמן

 

המדרש במסכת שבת (דף עז:) מספר שיש 5 סוגים של אימה בעולם, וכולן אימת חלש על הגיבור – הגדול מפחד מהקטן.

 

"אימת המפגיע על הארי [כלומר האריה מפחד מחיה קטנה בשם מפגיע], אימת היתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סממית על הנשר, אימת כלבית (דג קטן) על הלויתן". כל אחת מהבריות הקטנות הללו, מסוגלות להכות את הבריות הגדולות מהם, כמו ה'מפגיע' שיודע לזנק על כתפו של הארי ובעזרת ציפורניים חדות, לחפור בגולגלתו של מלך החיות עד למותו, ועל כן הן פוחדות מהן.

 

המהר"ל מפראג מסביר כי מדרש זה בא להסביר כי אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש ממה לפחד. ומציאות חיים ללא אמונה עלולה להיות רצופה באימות מסוגים שונים.

 

ה' ברא בעולם יצורים גדולים וחזקים, שלכאורה בראש שרשרת המזון – אין להם ממה לפחד. ובכל זאת העולם מסודר כך שיש יצור קטן שהם מפחדים ממנו, על מנת ללמד אותנו, שאסור לאדם לסמוך על כוחו וגבורתו שהוא בלתי פגיע, שהוא מסודר בחיים. הנה גם האריה מפחד לפעמים ובורח על נפשו. בוודאי גם אנחנו זקוקים להישען על מישהו.

 

המלך מפחד מהמלכה

כאשר המלך שומע שהסעודה כולה עומדת בסימן שאלה בעקבות הלטאה, הוא מציע לפנות למלכה. למה? מדוע לא פנה המלך באופן ישיר לרבן גמליאל או שהיה מוצא פיתרון אחר? מסתבר כי הוא ידע שהנושא חשוב לה, והוא חשש בפשטות לעשות צעד שיעורר את כעסה עליו. המלכה עשויה היתה לצורך העניין להחמיר על עצמה ולצוות על הכנת סעודה חדשה, ופנייתו של המלך אל רבן גמליאל, היה גורם לה לכעס.

 

ואמנם המלכה שומעת את הפניה ומעבירה אותה לרבן גמליאל. כאשר המלכה מעבירה את השאלה לרבן גמליאל היא למעשה אומרת כי שיקול דעתו מקובל עליה, ומאחר שכך, הוא מקובל גם על המלך. הרי שלפנינו פרק בהלכות מלכים: גם המלכים הגדולים, מבינים כי כוחם מוגבל, והם פגיעים. בסופו של יום גם הם נזקקים לסיוע מן החוץ במקרים בהם הם עצמם לא יכולים לפתור את הבעייה [ולמשל בסוגיא של לטאה קפואה, שלא ניתן לדעת האם חיה היא או מתה].

 

פתרונו של רבן גמליאל אינו רק מענה הלכתי אינפורמטיבי. רבן גמליאל מגיע עצה מבריקה מן התחום הפיזיולוגי [מה שמכונה 'הסתגלות' – לאחר שאורגניזם התרגל לטמפרטורה מסויימת – שפיכת נוזלים בטמפרטורה נגדית עשויה לעורר את עצביו], לאמור, יש לרבן גמליאל יכולת שלא קיימת אצל המלך והמלכה, ועליהם להכיר בכך, כפי שאכן עשו.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן