לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מתי מותר לרדוף את ה'צדיקים'? | הרב עזריאל יונה

לאמא שלום - אשתו של רבי אלעזר ואחותו של רבן גמליאל היה שכן נכרי, פילוסוף - שופט, שהצליח לייצר לעצמו מוניטין כי הוא מעולם לא נוטל שוחד מבעלי הדין. לאמיתו של דבר היה נוטל גם נוטל האיש שוחד בסתר. רצו רבן גמליאל ואחותו ללעוג לו פרסם ברבים את רמאותו של האיש ועל כן ביצעו את ה'תרגיל' הבא.

 

הם באו לפניו לדין כשקודם לכן דואגת אמא שלום להביא לו כשוחד מנורת זהב. כשהגיעו השנים לפניו אמרה אמא שלום: אני רוצה חלק בנכסים שהוריש אבי במותו. פסק השופט הנוכל: חלקו ביניכם את הירושה. אמר רבן גמליאל: אבל כתוב בתורתינו שבת לא יורשת במקום בנים? אמר השופט: מן היום שגליתם מארצכם התבטלה תורתכם, וניתן ספר אחר במקומו, שם כתוב שגם הבן וגם הבת יורשים בשווה.

 

למחרת הופיע רבן גמליאל בביתו של השופט והביא לו חמור מתנה. לאחר מכן חזר עם אחותו לדין והשופט הפתיע את הנוכחים כשאמר: חשבתי שוב על כל הסוגיא וקראתי שוב בספר החוקים החדש ומצאתי בסופו את ההוראה כי אין לגרוע ואין להוסיף על תורת משה, המשמעות: בת לא יורשת במקום בנים.

 

אמרה לו אמא שלום בדרך רמז: האר מאורך כמנורה [כשבכך היא מרמזת לו על מנורת השוחד שקיבל].

 

אמר לו רבן גמליאל בדרך רמז: החמור הגיע נתן מכה למנורה - והיא נפלה לארץ [כשבכך הוא מזכיר לו את מתנת החמור].

 

הנוכחים שמעו את הרמזים הללו, והבינו אל נכון כי מדובר בשופט מושחת שנוטל שוחד.

 

הסיפור מופיע במסכת שבת [דך קטז], והוא מעט  מפתיע: מה היתה מטרתם של רבן גמליאל ואחותו, כלום לא מצאו אל נכון אלא להוציא לאור את רמאותו של שופט גוי? האם לא היו שופטים נכרים רמאים באותה עת, ובכלל בכל הזמנים?

 

בעל ה'דורות ראשונים' סבור כי רבן גמליאל ואחותו נאלצו להופיע לפני השופט הנכרי לצורך משפט ירושתם, מאחר שעל פי החוק ששלט באותם ימים – תקופת אספסיינוס קיסר - כל חלוקת ירושה מחוייבת היתה לקבל אישור של שופט אזרחי, כיוון שכך ביקשו הם להוכיח את שפלותו. זהו פירוש מעניין, אך בגמרא מכל מקום, היא אינה מוזכרת. לפי המסופר, האיש הצליח לקנות מוניטין של אדם ישר וכיוון שכך ביקשו אימא שלום ואחיה ללעוג לו 'לאחוכי ביה' בלשון הגמרא ולפרסם לעין כל את נוכלותו.

 

שמעתי פעם בדרך צחות: נאמר בדברים טז 'צדק צדק תרדוף'. לשם מה כפלה התורה את המילה 'צדק'? התשובה: את 'הצדק צדק' – תרדוף, כלומר את מי שמנסה להיות 'צדיק' גדול, עליך לרדוף. אלו המציגים עצמם כצדיקים, כיראים ושלמים עד כדי קיצוניות – אלו הדמויות המסוכנות ביותר. אלו האנשים שחוש המידה שלהם מעוות, נפשם מושחתת וכדי לחפות על כך הם מציגים עצמם כצדיקים. לעיתים כל חזות הצדקות היא כסות עיניים, כפי שראינו במקרה השופט הנוכל, ולעיתים הם אכן מוצאים לעצמם אפיק חיובי אחד בו הם 'מצטדקים' כשבדרך הם רומסים את הזולת. על כך אולי כיוון קהלת שאמר 'אל תהי צדיק הרבה'.

 

בהקשר לכך יפה המעשה עם מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר שהתארח בביתו של גביר העיירה ולהפתעת הכל מיהר באכילת הסעודה כאחד מבעלי הבתים שרק המתין לארוחת ליל השבת לאכול את הדגים ואת הבשר. כשסיים את הסעודה כעבור שעה קלה, החל לפתוח בדברי תורה ובזמירות. להשתאותם של הנוכחים הסביר הרב: במטבח ישבה העוזרת שהמתינה בכליון עיניים שהסעודה תיגמר ותוכל לשוב לביתה. על פי התכנון המקורי, את הבשר היתה היא מגישה בשעות הקטנות של הלילה אחרי שכל אנשי העיר היו מגיעים לשמוע את דברי התורה ואת הזמירות. הגיגי המוסר, והניגונים המופלאים היו בוודאי מרוממים את נפש כל הנוכחים מלבד אשה מסכנה אחת, שהיתה פוכרת את ידיה במטבח.  כעת, סיים רבי ישראל, לאחר שהעוזרת חזרה לביתה, אפשר לשיר ולשוחח עד אור הבוקר.

 

אין צורך להכביר בדוגמאות על 'הצדיקים' שמסתובבים בינותינו, המטפסים על גופות חבריהם בדרך את המטרה – כס הצדיקות, זה שכולם מבחינים ומכירים בו.

 

השופט נכרי, שהגמרא מכנה אותו בשם פילוסוף, היה שייך לרשימה הלא מכובדת מאד הזו של 'הצדיקים'. האיש, כפי הנראה הוכר כאחד האנשים החכמים, המלומדים, וההגונים באותם ימים. ניתן להניח כי גם יהודים רבים ראו בו מודל לחיקוי, ושחו בינם לבין עצמם על ענק הרוח, האינטלקטואל הישר, המשפטן הדגול, זה שמעולם לא נטל שוחד. הוא היה אחד מדמויות המופת של הנרטיב הרומי, זה שרק אחרי מותו מצבעים עליו תחקירים שמוכיחים כי דמותו היתה מעט יותר מורכבת.  רק שאז לא היו עדיין תכניות תחקירים.

 

העבודה של האיש ביצירת המוניטין הייחודי שלו, הולידה חשד כבד בליבם של רבן גמליאל ואחותו, והם הבינו כי איש כזה מסוכן הוא יותר משופט קלאסי שנוטל שוחד מחולשת אהבתו לכסף. הוא אידיאליסט מסוכן שמסוגל לדרוס אנשים בדרך את המטרה המזוייפת שבנה לעצמו. 

 

זהו 'צדיק' - שיש לרדוף.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן