לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

על רגל אחת | אליעזר היון

 "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו [שמאי] באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה [גייר אותו], אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה היא, זיל גמור [התורה כולה היא רק פירושה של נקודה מרכזית זו, לך ולמד אותה]".

לפנינו סיפור מוזר ללא ספק. גוי מבקש להתגייר והוא מופיע בפני החכם הגדול שמאי. הדרישה שלו אמנם קצת מוזרה [למד אותי את התורה כולה על רגל אחת], אך גם התגובה של שמאי נראית מעט לא מידתית – הוא דוחף אותו באמת הבנין [אגב, מה זה מעניין במה הוא דחף אותו?] ומגרש אותו מביתו. התנהגות זו נראית לא מתאימה לשמאי, אבי המימרא בפרק א ממסכת אבות "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

גם התנהגותו של הלל מצריכה הסבר: האם הלל דורש מהגר רק קיום מצוות שבין אדם לחבירו [מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך], ומתעלם ממצוות שבין אדם למקום? הלא מצוות אלו הם חלק אורגני ממהותה של היהדות. בפירוש רש"י על הסוגיא הוא מבהיר כי המינוח 'חברך' בדברי הלל, הכוונה היא לקב"ה, ובדרישה זו לא להזיק ל'חבר' כלל הלל את שני החובות – לא לצער את חברך הפיזי, ולא את זה הרוחני כלומר את ה'. אך גם פירוש זה תובע הסבר, שכן במשפט זה דורש הלל  מהגר לשמוע בקול ה' אך הוא לא אומר לו מה עליו לעשות כדי לקיים את מצוות "שמע תשמע בקול ה' אלוקיך" [דברים טו], ודווקא את זה רצה הגר לשמוע מהלל. את עצם חובת השמיעה, יש להניח, כבר ידע קודם לכן.

כדי להבין את תגובתם של הלל ושמאי כמו גם את חילוקי הדעות ביניהם, עלינו להתבונן קצת על זרמי החיים בתקופתם של שני חכמים אלו. באותה עת היו יהודים רבים שבחרו להתיוון. התרבות היוונית על שלל המצאותיה, משכה אחריה את הלבבות שהסתנוורו מהברק שהתלווה לאורח המחשבה החדש, לאמנות, לתרבות, ולמדע. מאידך, היו יוונים רבים שנפשם בחלה באורח החיים האלילי אותם הציעו החיים היוניים, ולבם נמשך היה למשהו קדוש ונעלם, זך וטהור יותר.

אחד מהיוונים הללו היה אותו גר שהגיע לפני שני התנאים, אלא שעד עתה, כיווני, שאב את הידע שלו על תורת ישראל מאחיו היוונים, מ'התקשורת' הנכרית, ומהלך הרוח ששלט ברחוב. התחושה הכללית היתה שהיהדות היא דת קשה ומחמירה, סגפנית ונזירית, הטעונה באין ספור מצוות מעשיות חמורות וקשות המנתקות את האיש הישראלי מהאור ומהאושר.

כיוון שכך מופיע הגר לפני שמאי ובפיו דרישה פשוטה: למדני כל התורה כולה כשאני על רגל אחת, כשכוונתו היא לגמרי מטאפורית: הראני רק את היופי שבדת ישראל, את הססגוניות ואת הברק, כך שרגלי האחת נטועה בבית המדרש על ברקו הרוחני, בעוד רגלי האחרת עדיין נותרת בתיאטרון היווני על זהרו החומרי. שמאי שהיה איש ישר ולא סבל הטיות ומעקפים, נטל את אמת הבנין שבידו, ודחף אותו החוצה. למה דווקא אמת הבנין? כדי לבנות בנין איתן ויציב שיעמוד ישר לא חשש עקמת, משתמש האדריכל ב'אמת הבנין' אתה הוא בודק האם יסודות המבנה, קירותיו ועמודיו אכן ישרים. אם הם אינם בנויים כפלס יש חשש ליציבותו של הבנין כולו. שמאי ביקש להבהיר לגר, כי אין ביהדות 'גם וגם', אי אפשר להיות גם תלמיד בבית המדרש וגם אורח קבוע בהיכלי התרבות היוניים, דרך זו אינה ישרה, אינה יציבה, וסופה שתתמוטט.

הלל לעומת זאת האמין בכוחו של היופי שביהדות. הוא סבר כי אם רק יגע אדם בקצהו של האור של תורת ישראל סופו להיות נמשך ומובל לתוכו. זו הסיבה שהלל מבקש מהגר דבר אחד קטן וקל לכאורה: עקור מלבך את השנאה לזולתך. לאחר שזה יקרה, יוצף ליבו של הגר באהבה, שמטבעה - תלך ותגבר, תלך ותתפתח, עד שתציף את הכל – את הזולת אך גם את הקב"ה. האהבה הזו, שהתחילה במצווה אחת קטנה, תוביל כמעט באופן דטרמניסטי את אותו יהודי חדש הישר אל לב ליבה של היהדות האמיתית, אהבת הזולת על כל כלליה, ואהבת ה' על כל מצוותיו.

 

על פי הרב יחיאל יעקב וינברג, לפרקים עמוד שסז 

תגובות   

0 #1 מדהיםשירז 2016-05-14 23:27
:D :D :-) ;-)
כל הכבוד כלל לא משעמם מוצלח ומובן עלו והצליחו

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן