לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

גבאי הצדקה ואשת איל ההון | מערכת האתר

גבאי הצדקה רבי שמואל [ר' שמרל] ישב במשרדו שבבנין 'באר החסד', כשראשו נתון בין כפות ידיו. לפניו מונחים היו שתי ערימות דפים, טעונים בטורים ארוכים של מספרים. היו אלו ההוצאות, ההכנסות, והתכניות העתידיות של קרן הצדקה הענקית שבראשה עמד. אחת לחודש היה יושב ר' שמרל מול דפים אלו, ובמשך שעות ריכוז ארוכות מתכנן ומסדר את חשבונות הקרן. מזכירותיו ידעו, כי בשעה זו אסור להפריע ליו"ר שזקוק לכל יכולותיו המנטליות כדי לסדר את מחזור הכספים הענק [למעלה מ – 16 מיליון שקלים בחודש] שמפעילה קרן הצדקה.

ר' שמרל היה אישיות מיוחדת. איש של נתינה וצדקה, גאון פיננסי שיכל לעשות הון רב באחת מחברות הכלכלה החופשיות שבשוק, עניו, צנוע, וישר דרך שלא נטל מאומה מן הארגון הגדול שבראשו עמד, מלבד משכורת חודשית צנועה שלא עלתה על זו של שאר העובדים במקום. אולי בגלל תכונות אלו, לא כעס ר' שמרל כאשר דלת חדרו נפתחה באבחה אחת, ואשה בעלת פנים נחושות, ובגדים שניכר עליהם שהיו פעם יקרים ואלגנטיים עמדה בפתח. מיד אחריה הגיעה המזכירה, ואמרה בקול כועס "אדוני, אני ניסיתי להסביר לה שאי אפשר עכשיו להפריע לך, אבל היא פשוט דחפה אותי ונכנסה פנימה". ר' שמרל הרגיע את מזכירתו וביקש מן האשה להיכנס, ולהציג את מבוקשה.
 
האשה, שכפי שניחש ר' שמרל, הגיעה מן המעמד הגבוה או כפי שהוא מכונה היום ה'עשירון העליון', הציגה בפני ר' שמרל סיפור לא בלתי שגרתי, בו נתקל יותר מידי פעמים: בעלה והיא, אנשים אמידים מאד, השייכים לחברה הגבוהה והאריסטוקרטית, איבדו את כל רכושם בסדרה של עיסקאות כושלות שקרסו בעקבות המיתון העולמי שפקד את רוב ארצות המערב. היא ביקשה עזרה חשאית, והבהירה לר' שמרל, כי היא לא תוכל לשאת אורח חיים פשוט אליו לא הורגלה עוד מבית אביה שהיה גם כן אדם עשיר קודם שהלך לעולמו.
 
ר' שמרל ניסה לברר בעדינות למה כוונתה, והאשה הסבירה כי היא היתה רוצה שעוזרות הבית הקבועות ימשיכו במלאכתן, גם המבשלת וסוכנת הבית, וכי היא לא מוכנה להכיר בכך שאת החופשות השנתיות שלהם לא יבלו בחו"ל כפי שהורגלו בעשרים השנים האחרונות. למרבה ההפתעה, הקשיב ר' שמרל לאשה בסבלנות ואף הנהן בראשו מידי פעם. הוא לא הסביר לגברת המגונדרת שעמדה לפניו כי כדאי לה מאד להתרגל למציאות החיים החדשה שנכפתה אליה. תחת זו הוא אמר לה: 'ראי, אני עומד כעת במרכזו של חישוב מסובך מאד. אם אעצור הכל ייגרם הפסד ניכר לקרן עליה אני מופקד, שכן עלי לשלוח עוד היום פקודות לבנקאים שלי ולרואי החשבון. בואי מחר בבוקר, ואני מבטיח לך כי אטפל בבקשותייך, ואמלא אותם לשביעות רצונך'.
 
לאמיתו של דבר, תשובתו של ר' שמרל לא היתה באמת מפתיעה. כבר בגמרא אנו מוצאים את ההנהגה כי לעשיר ירד מנכסיו, יש ליתן צדקה באופן כזה שהוא יוכל לשמור על רמת חיים גבוהה כפי שהיה רגיל אליה. ר' שמרל, אולי לא היה חייב לעשות זאת, בטח שלא במצב העוני הקשה האופייני לתקופה, אך כאדם צדיק וחסיד, ניתן היה לצפות ממנו להתנהגות כזו.
 
אלא שהאשה כבר לא הופיעה בבוקר.
 
את תמונתה ראה ר' שמרל בעיתון היומי תחת הכותרת הממוסגרת בשחור 'אשת עסקים שפשטה רגל, התאבדה בקפיצה מהגשר שבמרכז העיר'. בהמשך הכתבה דווח כי האשה, אשת איל ההון שאיבד לא מכבר את הונו, ואשת עסקים בזכות עצמה, השאירה מכתב כי היא לא מוכנה לחיות ולו יום אחד בדירת שני חדרים בשיכון עוני. היא ביקשה סליחה מבני משפחתה אך ביקשה מהם להבין אותה, ולזכור שכבודה ומעמדה היו תמיד חשובים אצלה מהכל.
 
עובדיו ומזכירותיו של ר' שמרל לא הצליחו להרגיע אותו. הוא ישב בחדרו ובכה ללא הפסקה במשך שעות ארוכות. סגניו, חבריו, ואפילו רבו שהוזעק למקום ניסו להסביר לו כי הוא לא אשם, וכי גם הבטחתו לאשה שנאמרה בלב שלם היתה אקט התנדבותי טהור. הם גם אמרו לו בקול הגיוני, כי הוא לא יכל לשער כי האשה לא תמתין לבוקר למחרת, ותיטול את נפשה בכפה כבר באותו יום, רק בגלל שהיא לא קיבלה מיד את ארמון הפאר שאותו דרשה. ר' שמרל סרב לקבל כל ניחומים. הוא טען וחזר וטען כי היה עליו לקרא בין השורות ולהבחין, גם אם על ידי מאמץ, על פי קולה, ועל פי האינטונציה שלא נעדרה ממנה הייאוש כי האשה שלפניו עומדת בפני משבר נפשי עמוק. ר' שמרל האשים את עצמו במותה של האשה וסירב לקבל ניחומים. 
 
אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים.
פעם אחת, בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים, אמר להם: בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל.
פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך?
אמר להם: בניי אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי ג' חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו.
הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין.
אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך.
אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך [תענית כא, א].
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן