לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

לאהוב את השכן | מערכת האתר

אומרת הגמרא במסכת יבמות [דף סב]: "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני'".

הגמרא מציגה ארבע התנהגויות, פעולות וולונטריות, שהנוקט בהם זוכה למענה מאת ה'. אלא שמעיון בסדרת המעשים הטובים המוצגת נדמה כי רק הדוגמא האחרונה "המלווה סלע לעני בשעת דחקו" - רלוונטית. אדם המלווה כסף לנזקק אכן מקיים מעשה חסד הנוגד את הנטיה הטבעית שלא להיפרד מממון לטובת הזולת. אולם שלשת המקרים הראשונים נראים לא שייכים למעשי חסד או צדקה. מה מיוחד במי שאוהב את שכניו, או מקרב את קרוביו? ומה הגדולה של הנושא את בת אחותו? להיפך, דווקא הדחף הטבעי מוביל את האדם הישר אל זרועות שכניו שלא לומר קרוביו?
 
לאהוב את השכן
זיונץ, פסיכולוג חברתי. ערך ניסוי במהלכו הוא הציג בפני המשתתפים תריסר תצלומים של אנשים, כל אחד במשך שתי שניות, אך בתכיפות שונה: היו תצלומים שהוצגו פעם אחת בלבד, והיו שהוצגו חמש, עשר, או עשרים וחמש פעמים. לאחר מכן התבקשו הנחקרים לציין באיזו מידה הם מחבבים כל אחת מן הדמויות שהוצגו להם. התוצאות היו חד משמעיות: התמונות שהוצגו בתכיפות רבה יותר זכו לחיבה גבוהה יותר מן הנבדקים. הללו כמובן לא זכרו, ולא יכלו לדעת כי הם צפו בתמונה זו פעמים רבות יותר שכן התמונות הוחלפו כהרף עין, אך ציוני החיבה שהם נתנו להם היו גבוהים. מסקנת החוקרים היתה שכל גירוי, ובכלל זה בני אדם שאנו נחשפים להם בתכיפות רבה, מתחבב עלינו בסופו של דבר. עצם החשיפה מגבירה את החיבה אליו.
 
מחקר דומה נערך על ידי פסטינגר ועמיתיו והוא נחשב לאחד המחקרים הקלאסיים בתחום. החוקרים ביקשו לחקור התפתחות של חברות בין שכנים. לשם כך הם בדקו מעונות סטודנטים שמסודרים היו בצורת האות ח. התחלופה במעונות היתה רבה מטבע הדברים. כל דירה שהתפנתה נשכרה על ידי זוג הממתינים הראשון שחיכה לדור בה. במשך כל תקופת הניסוי בדקו החוקרים כיצד נרקמים יחסי החברות והמסקנא היתה כי ככל שקיימת קירבה גיאוגראפית בין הדיירים כך התפתחו יחסי חברות קרובים יותר. לעיתים נדירות בלבד התפתחו יחסי חברות בין דיירים שהתגוררו במרחק של ארבע או חמש דירות האחד מן השני. כמו כן הדיירים שבתיהם פנו לתוך החצר קיימו קשרים חברתיים גבוהים יותר מן הדיירים שבתיהם פנו כלפי חוץ אל הכביש.
אחד ההסברים לתוצאות הניסוי שניתן על ידי החוקרים ברשייד ודרלי גרס כי כאשר אנשים יודעים שהם צריכים להיפגש עם שכניהם בתדירות גבוהה, הם נוטים לחבב את אותם שכנים ולהמעיט מערך תכונותיהם השליליות, שכן אדם לא מעוניין לחזור ולפגוש את מי שאין הוא מחבב. הציפייה ליחסי גומלין כופה עליהם את הנטייה למצא בשכן תכונות טובות כדי שהיחסים ביניהם יישארו טובים, ואיכות חייהם תישמר.
 
בין אהבה לאינטרס
את כל המחקרים הללו, ואת התוצאות הנגזרות מהם, באה הגמרא לשלול. החיבה אל השכן, אל הקרוב, אל המוכר, הנובעת מאינטרסים פסיכולוגיים חברתיים פסולה בעיני הגמרא. שכן במקרים אלו, אין כאן אהבה, אלא חיבה הבאה לשרת צורך מסויים. ייתכן שהוא צורך חברתי, או אפילו צורך הסתגלותי כמו הניסוי של התמונות, אך אין כאן אהבה יזומה.
 
הגמרא מבקשת מן האדם לאהוב את קרוביו באופן יזום ומתוך בחירה. לחבב את השכן אף על פי שהוא שכן והקשר נראה טבעי, לאהוב את הקרוב על אף הקירבה שלו, ואפילו להתחתן עם בת האחות בגלל אהבתה ולא בגלל החשיפה המוגברת אליה, או הרצון להימנע מאי נעימויות.
 
זו התנהגות וולונטרית אמיתית, והיא איננה תלויה בגורמים חיצוניים. התנהגות כזו הולמת היטיב גם את המקרה הרביעי שהוזכר: ההלוואה לעני בשעת דחקו. ייתכן, בעקבות האבחנה המתוארת, שהגמרא מעלה דווקא את אלמנט ההלוואה לעני ולא את הצדקה לאביון, שכן הלוואה להבדיל מצדקה, לפעמים קשה יותר. בצדקה משרת האדם את הדחפים החמלתיים שבו, את הרגש האלטרואיסטי המבקש לעזור לעני במצוקה. בהלוואה, בה הכסף חוזר בחזרה, נתפס מעשה הצדקה כמינורי יותר, ועל כן עשייתו קשה וממילא טהורה ונקייה יותר. במובן זה, מביעים כל ארבע ההתנהגויות רעיון אחד: עשיית פעולת חסד ממקום טהור שאינו מלווה במוטיבים זרים. על מעשים כאלה מבטיח ה' כי גם הוא יענה לקריאה ויושיע בעת עניה, ולא יתחשב בגורמים סביבתיים העלולים לפגום בבקשה.
 
המחקרים לקוחים מתוך פסיכולוגיה חברתית, 5, עמודים 27-30 הוצאת או"פ
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן