לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

סופה של האמת לנצח | הרב עזריאל יונה

קח כמה שאתה לא רוצה
או
סופה של האמת לנצח
 
יצחק היה איש עסקים ששהה בחוץ לארץ רבות לצורך מסחרו. למעשה הוא שהה יותר בחו"ל מאשר בביתו. בחגים הגדולים היה מגיע ארצה - לבית, וכך גם מעת לעת לקראת שבת. אשתו קיבלה בהבנה את היעדרויותיו התכופות של בעלה, שכן היו אלו ימים בהם הפרנסה לא הגיעה בנקל, והפרנסה עלתה בקושי רב, אם בכלל.
 
באחד הימים, ויצחק כדרכו שוהה בחו"ל, החל חומו לעלות והוא חש שלא בטוב. רופאים שהוזעקו למיטתו שבאכסניא נאלצו לבשר לו כי ימיו ספורים והוא ניצב על שערי מוות. יצחק לא היה אדם צעיר, ואת הבשורה הקשה קיבל בשלווה כשבראשו מתרוצצת רק מחשבה אחת: כיצד ידאג לאשתו ולילדיו שנותרו בארץ הרחוקה. 
 
בכיסו היה סכום כסף עצום אותו הרוויח בעיסקה האחרונה, והוא ידע שאם יגיע הסכום הזה ליעדו יוכלו אשתו וילדיו לחיות את שארית ימיהם בשלווה, אלא שבאותם ימים הטלפון עדיין לא הומצא, בטח שלא האינטרנט, וליצחק לא היתה כל אפשרות להודיע באופן מיידי למשפחתו על מצבו ועל הכסף הממתין להם. 
 
בצר להם פנה אל האכסנאי אותו הכיר במשך שנים וביקש ממנו להעביר את הכסף למשפחתו אשר בארץ. הוא אמר לו: כל מה שאני מבקש ממך הוא לקחת את הכסף ולתת להם מתוכו כמה שאתה רוצה. 
 
האכסנאי חשב שהוא לא שמע טוב: כמה? חזר ושאל
 
כמה שאתה רוצה, הגיעה התשובה שוב מהאדם הגוסס.
 
האכסנאי לא האמין למזלו הטוב, והזמין מיד שני עדים ועורך דין כשהוא חוזר על השאלה בפניהם: רבי יצחק היקר, כמה תרצה שאתן למשפחתך מתוך הסכום הנמצא בכיסך?
 
כמה שאתה רוצה, היתה התשובה שוב.
 
העורך דין אישר כי דבריו של יצחק נאמרו בצלילות הדעת, והעדים חתמו על המסמך. 
 
לאחר יומיים שבק יצחק חיים, והאכסנאי מיהר לעלות עם הכסף שהיה בכיסו של רבי יצחק לארץ, אל משפחתו של המנוח.
 
בדרך, ספר האכסנאי את השטרות וגילה כי יצחק השאיר סכום של מאה אלף זהובים, סכום עצום באותם ימים. הוא חייך לעצמו בהנאה, וכאשר הגיעה האנייה לנמל מיהר למשפחתו של יצחק.
 
האלמנה התקשתה לקבל את הבשורה המרה וקרעה את בגדיה. גם הילדים התאבלו מרה, ולאחר השבעה הזמינו את האכסנאי אליהם הביתה שיספר להם על ימיו האחרונים של אביהם. האכסנאי תיאר להם באריכות את שעותיו האחרונות של אהובם ולבסוף כחכח בגרונו ואמר: יש עוד עניין אחד. צוואתו של אביכם. 
 
הבנים תלו עיניים באיש, והלה מיהר לשלוף את המסמך החתום ואמר: חשבתי על כך בדרך והגעתי למסקנא כי הייתי רוצה לתת לכם 500 זהובים. את השאר, 99,500 זהובים אטול לעצמי. 
 
האלמנה והילדים הוכו בהלם ובאלם. הם הביטו באיש שעמד מולם ולא האמינו למשמע אזניהם. ללא כל בושה ביקש האכסנאי החצוף לגזול את כספי הירושה שלהם ולהותיר בידיהם 500 זהובים אומללים. כעבור דקות ספורות התאוששו הבנים והחלו לדבר עם האכסנאי קשות. הם ניסו לטעון בפניו כי אביהם היה על ערש דווי והוא ניצל את חולשתו ואת עצביו הרופפים, אך האכסנאי לא נבהל. הוא שלף שוב את המסמך עליו חתום היה עורך דין ידוע ומוכר, והמילים "הצוואה נמסרה בצלילות דעת מלאה" נכתבו במפורש שחור על גבי לבן. 
 
בצר להם פנתה האלמנה עם ילדיה לרב העיר ותינתה בפניו את צרתה. ממה תחיה? כיצד עולל לה זאת בעלה החכם? הרב ביקש לראות שוב את המסמך, ואז ביקש מן האכסנאי להתייצב לפניו.
 
מה אמר לך המנוח? שאל הרב
 
לתת לאשה ולילדים כמה שאני רוצה, ענה האיש בתקיפות.
 
וכמה אתה רוצה? שאל הרב
 
500 זהובים, ענה האיש בהתרסה
 
לא, אמר הרב, כמה אתה רוצה מן הסכום לעצמך?
 
99,500 זהובים ענה האיש
 
ובכן את זה עליך לתת לאשה ולילדים. המנוח היה אדם חכם והוא ביקש ממך לתת להם כמה שאתה רוצה, הוא ידע שאתה חמדן ותרצה את רוב הסכום, ועל כן ציווה עליך לתת את אותו סכום שאתה רוצה למשפחתו. כעת תן להם את 99,500 הזהובים, ולעצמך קח 500 זהובים על טירחתך בהבאת הצוואה היפה ארצה. 
 
***  
 
בהלכה היהודית מוכרת פסיקת 'כל דאלים גבר' כלומר כאשר יש וויכוח בין שני בעלי דין ואין איש מהם מחזיק בחפץ, פוסקת הגמרא כי החזק יותר גובר. כיצד ייתכן? האם חז"ל מעודדים אלימות? מסביר הרא"ש, אחד מן הראשונים את פשר העניין: "וסומכים על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול".
 
כלומר, אנו סמוכים ובטוחים כי האמת תצא לאור מפני שאנו מניחים בביטחון מלא כי מי שהדין עמו יצליח להביא ראיות וימסור את נפשו על ממונו. במילים אחרות – סוף האמת לנצח. 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן