לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חזקים בעורף- מנצחים בחזית | דוד הוד

בתוככי לוע הארי, בעזה רבתי, מסתובבים עכשיו בשר מבשרנו – חיילי צה"ל. כן, ליבנו מחסיר פעימה בכל פריצה לשידור: רק שלא נשמע על עוד הרוג...

 

 'עם ישראל ערבים זה לזה' קבע בוראנו. אנו מחויבים לספק להם הגנה עמוק מהעורף...

 

לא מספיק להסתפק במשאלות, בואו ונוסיף במעשים טובים ומצוות!

 

כך הוא היה מר זונדל קסטריקוביץ': נחמד, אהוב על הבריות, מחייך לכולם ובעיקר, כואב עם כולם. כאשר מישהו היה בצרה, למר קסטריקוביץ' כאב עד מאד. הוא היה מנסה לעשות הכל, כדי לעזור לאותו אדם. הוא היה מחפש פתרונות, מפעיל קשרים ונותן לאותו אדם הרגשה שאיננו לבד, שצרתו מעסיקה גם אחרים.

 

'אתה יודע, אנו לא בארץ שלנו, אנו בגלות, אנו פה קהילה חזקה ומגובשת, רק כך נצלח אלפי שנות גלות אל הארץ המובטחת..' כך היה הוא נוהג לחזק ולנחם את הזקוקים לעזרה.

 

למר קסטריקוביץ' היה מנהג מיוחד שכל קהילתו העריכוהו ממש בשל כך. לפני כן, נקדים ונסביר, מנהג מסוים אותו נוהגים היהודים בני אשכנז; לאחר פטירת אחד מהיקירים כגון האבא או האמא, אזי, לאחר הקבורה, עובר האבל בין שורות המנחמים כאשר הוא מחזיק את נעליו בידיו.

 

מר קסטריקוביץ' היה משתתף בצער האבל, עד כדי כך, שהיה אף הוא חולץ את נעליו, כאות השתתפות כנה בצער...

 

למותר לציין, שכל בני קהילתו העריכוהו. בגלל הכל ובגלל המנהג הזה שסימל את השתתפותו בכאב הזולת.

 

השנים עברו, מר זונדל קסטריקוביץ' הזדקן בשיבה טובה.

 

אכן, יומו של זונדל הגיע, והוא השיב את נשמתו לשמים. היה זה ערב 'תשעה באב'. ביום זה, לפי ההלכה היהודית, הולכים ללא נעלים, או עם נעליים שאינן עשויות מעור.  

 

הלווייתו הייתה ביום תשעה באב עצמו. כולם הלכו בהלווייתו ללא נעליים...

 

כולם ראו פה את יד ההשגחה האלוקית שכיבדה את המכבד ב'מידה כנגד מידה'.

 

עוד ספור: ביזיון אחרון

היה זה באירופה שלפני מאה שנה.

 

באותה עת החל עידן הישיבות לצעירים יהודים ביהדות התפוצות. באותם ימים, לא היו מבנים מסודרים לישיבות והם היו לומדים בבתי כנסת. באחד מבתי הכנסת בו היו לומדים בחורים, היה 'גבאי' (האחראי על בית הכנסת נקרא ה'גבאי') שהיה מאד פדנט ואובססיבי. הוא היה מטריד את הבחורים על כל דבר שלא היה במקום. על כל לכלוך שהתגלה, התגלע ויכוח וצעקות.

 

יום אחד, חמתו של הגבאי בערה בו, בעקבות כוס שלא הוחזרה למקום מיד בתום השימוש. הוא שאג על כולם, באמצע הלימוד: החוצה! אני לא רוצה אתכם פה יותר, חפשו בית כנסת אחר.

 

הבחורים יצאו אחר כבוד במצעד נטול כבוד. כמה ימי חיפושם עברו, ובית כנסת חילופי נמצא.

 

ימים עברו, הגבאי, שהיה כבר בא בימים נחלש וחלה. יום אחד, באמצע תפילת שחרית, התמוטט הגבאי ונפטר.

 

ישנה 'הלכה' שמתי שיש 'מת' במבנה מסוים, אזי, אסור ל'כוהנים' להיכנס לשם.

 

אכן, רצו בבית הכנסת לומר לכוהנים שיצאו. דא עקא, וזה קרה באמצע 'ברכת הכוהנים'. אף אחד לא חשב להפסיק את הכוהנים באמצע המעמד הנכבד..

 

מבלת ברירה, הוציאו את גופת הגבאי מבית הכנסת...

 

'מידה כנגד מידה'   

אומרים חז"ל, למרות שתקופת הניסים הגלויים של עמנו כבר איננה עוד, (היא תחזור עם ביאת המשיח מלמדים חז"ל, שבתקופה ההיא יישכחו ניסי ונפלאות יציאת מצרים בגלל שהם 'יחווירו' לעומת הניסים החדשים שיהיו בהתאחדות החדשה של הבורא עם עמו. משהו שהיה שווה בשבילו לחכות 2000 שנה...) אמנם 'מידה כנגד מידה, לא בטלה...'

 

כלומר, גם בימינו רואים, היאך 'משמים' הבורא נותן עוד עוד, לאדם שכל אישיותו אומרת הקרבה למעת הזולת - וכך בכל מישור: הבורא נותן תשלום מתגמל, לטוב ולרע, לאנשים המתמידים מאד במצווה מסוימת. 'מידה כנגד מידה' זה נקרא.

 

אקטואליה

'לא כולנו מושלמים' - 'פדיחות' ואי עמידה במטלות הרוחניות המצופות מאיתנו, הינן חלק מחיינו, לצערנו. אמנם 'עם ישראל ערבים זה לזה' וזה אומר, שגם היחיד, ניזון וניצול בזכות קופת המצוות הכלל ישראלית. כל מצווה שהיחיד עושה, נזקפת לזכותו האישית וגם מתווספת למאזן הכללי של העם. כך קבע הבורא.

 

אמנם, כיוון שעקרון מידה כנגד מדה לא בטלה – שריר וקיים, אזי, יכולותינו לקבל מגננה מהקופה הציבורית, תלוי בכמה שאני תורם לקופה זו...

 

פרקטיקה   

כן חברים, בואו ונדבר ישירות: בתוככי לוע הארי, בעזה רבתי, מסתובבים עכשיו הרבה ילדים יקרים עם מדים צהליי"ם. כן, ליבנו מחסיר פעימה בכל פריצה לשידור: רק שלא נשמע על עוד הרוג... אז בואו ונהיה אקטיביים, בואו ובאמת נספק להם הגנה, בואו ונידחוס נקודות טובות לקופה הציבורית;

 

במקום להסתפק במשאלות, בואו ונוסיף במעשים טובים ומצוות.

 

בכך, נפעיל את הערבות הרוחנית הציבורית שתסוכך עליהם. ערבות רוחנית אלוקית הינה הרבה יותר מוצלחת ומדויקת מכיפת ברזל ומכל חיפוי אווירי...

 

הפרגון:

מה גם, שכאשר אנו נצטרך להיעזר בתכולת הקופה הציבורית, בגין מעדותינו, היא תעמוד לכבודנו ברצון. בזכות ולא בחסד.

'מידה כנגד מידה לא בטלה'   

 

ובנימה אישית...

אני אישית התוודעתי לכוחה של ה'קופה הציבורית' כשבקשתי מכם, להתפלל לרפואת אימי. מהטיפול נמרץ בו הרופאים אמרו לנו: 'תספרו רק כמה שבועות...' עכשיו היא בבית לוינשטיין, מתעוררת אט אט מהתרדמת. רותיה בת יוכבד שמה, אנא תרמו עוד תפילות אישיות לרפואתה, היא עומדת לפני בדיקות 'גורליות' במספר פרמטרים. רק הניסים קידמו אותה עד הלום, כל תפילה תתרום...

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן