לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

לקחת אחריות | הרב עזריאל יונה

אב אחד צריך היה לנסוע לדרך רחוקה והשאיר את בנו לבד בבית. לפני יציאתו הזהיר את הבן: אל תשחק בבית בכדור. הבן הבטיח והאב נסע בלב שקט.

 

הילד שיחק בפאזל, אחר כך קרא ספר, אך השיעמום גבר עליו.

 

והנה נשמעה דפיקה בדלת: בן השכנים ממול.

 

שמח הילד והזמין אותו להיכנס. אלא שילד זה היה בעל אופי רע וקנאי גדול. הוא ראה את היחסים היפים בין האב לבן והחליט לסכסך ביניהם.

 

הוא שאל בתמימות במה נשחק?

 

הבן ענה: בלגו.

 

השנים שיחקו אבל החבר אמר: זה משחק משעמם. בא ונשחק בכדור, ואני אלמד אותך משחק חדש.

 

הילד ניסה להתנגד והסביר כי אביו אוסר עליו, אך החבר הבהיר לו שאם לא ישחקו בכדור - הוא ילך.

 

הילד נבהל והסכים: רק כמה דקות.

 

הם החלו לשחק ובאחת הפעמים שהילד זרק לחבר הרע את הכדור, זה האחרון והכדור פגע בחלון ונפצו לרסיסים.

 

בדיוק לזה חיכה החבר הרע. הוא עזב את הדירה וחזר לביתו.

 

באותה שעה חזר האב לביתו, והחבר הרע שראה אותו מבעד לחלון מיהר במהירות החוצה כדי לראות כיצד הצליחה מזימתו.

 

הוא קיווה שהבן יתחיל להצטדק ולהסביר כי הוא לא אשם והוא, יעמיד את הדברים על דיוקם.

 

אלא שתקוותו נכזבה.

 

מיד שראה הבן את האב החל לקרא: אבא אני אשם, שברתי את החלון, ושיחקתי למרות שביקשת לא לשחק.

 

האב אימץ את הבן אל לבו וסלח לו מיד.

 

והנמשל

ההודאה וההכרה בטעות מועילה על פי רוב הרבה יותר מאשר נסיונות הצטדקות מיותרים ומביכים.

 

כאשר אדם לוקח אחריות על מעשיו, הוא מסלק את כל מנגנוני הכעס וההגנה של הזולת וזה על פי רוב מגלה כלפיו אהדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן