לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מנורה מארץ רחוקה | הרב עזריאל יונה

 

פעמים רבות נדרש אדם לתרום תרומה כל שהיא למוסד תורני, או לקרן גמילות חסדים, והוא, כדרכם של אנשים, לא נענה תמיד באופן מידיי. לא קל לאדם להוציא כסף מכיסו ולהעביר אותו לידי גוף שממנו, כך הוא יודע, לא 'יצא' לו מאומה.

האמונה כי התרומה לדבר שבקדושה, תורה או חסד, גומלת בסופו של יום עם הנותן עצמו, אינה שקועה כך נדמה, עמוק בליבם של האנשים, ואולי המעשה הבא, שאגב אירע במציאות, עשוי לחזק ולאשש את האמונה החשובה הזו.

ברנרד היה יהודי שעבר את מאורעותיה הקשים של השואה, את מחנות המוות, את עבודות הפרך, וחווה כמו רבים אחרים את הפרידה ממשפחתו שנספתה על ידי הצורר הנאצי. כשהסתיימו ימי הזוועות של המלחמה הארורה, יצא ממנה ברנרד כשהוא פגוע באמונתו, כמו רבים אחרים כידוע, ובחר להפנות עורף ליהדותו ולעמו. הוא פגש באשה שעברה מסלול דומה לשלו, ויחד החליטו להקים את ביתם בארץ ניכר, רחוקה מקהלים וסממנים יהודים, ללא כל שייכות וזיקה לדתם ועמם.

ואמנם הקימו השנים משפחה באותה ארץ רחוקה, ואף נולדו להם שלשה ילדים שכלל לא ידעו שהם יהודים. ברנרד וזוגתו גידלו אותם כמקומיים לכל דבר, ומעולם לא הזכירו להם כי קיים עם יהודי וכי הם שייכים לעם כזה. באחד הימים, פנה ברנרד לבנו הבכור ואמר לו: "השבוע ימלאו לך 13 שנים, ואני רוצה שנחגוג את היום הזה באופן מיוחד. אנו נצא לשדרת  החנויות הגדולה בעיר, שם תבחר לך מתנה ככל אשר תחפוץ, יהא מחירה אשר יהא".

הבן, שאולי התפלא מה יום מיומיים, לא שאל שאלות, ברך על מזלו הטוב ויצא עם האב לשדרה הגדולה. יחדיו ביקרו בחנויות שונות ומעניינות, והאב הצביע על משחקים שונים, מחשבים ומוצרי חשמל, אך הבן סירב. הוא חש שלא מצא את 'המתנה' שלו. בדרכם חלפו על פני חנות של יודאיקה – חפצי אומנות יהודים עתיקים, והבן ביקש מאביו להיכנס. בחוסר רצון ניאות האב, והשנים התבוננו בתצוגה של גביעי הקידוש, מגילות אסתר, ובשמים להבדלה. אלא שאז צדה את עיני הבן חנוכיית עץ יפהפייה שניצבה על פני מדף גבוה. היתזה זו מנורה מרשימה, העשויה מעץ עתיק, מגולפת ביד אמן עם פיתוחים שונים. יופייה של המנורה הפעימה את רוחו של הנער והוא ביקש מאביו כי ירכוש עבורו אותה. ברנרד נבהל מהבקשה המוזרה של בנו שגדל כגוי, וניסה להניא אותו ממנה: "זו מנורה ישנה של זקנים, בא לאחת מחנויות המשחקים הגדולות שם נמצא משהו שמתאים לגיל שלך". אך הבן בעקשנות של נערים הודיע כי הוא חפץ דווקא במנורה הזו, והזכיר לאביו כי הבטיח לו שירכוש עבורו מה שיחפוץ.

משך האב בכתפיו ושאל את המוכר למחירה של המנורה. אלא שלהפתעתו נענע האיש בראשו והודיע לו כי היא אינה למכירה. "המנורה לא כל כך עתיקה", אמר האיש, "אך הסיפור שלה הופך אותה לכל מיוחדת. היא נוצרה על ידי יהודי, אמן עץ, שהיה במחנות ההשמדה של הנאצים באירופה, שתחת עינם הבולשת של החיות הגרמניות הצליח לאסוף גרוטאות עץ ישנות, לגלף אותם ביד אוהבת ולבנות אתם מנורה יפה שבאמצעותה יוכל לקיים את מצוות נרות החנוכה ולחזק מאות יהודים בגיא ההריגה. המנורה שרדה את כל מאורעות השואה והתגלגלה לידי. הערך שלה גדול עבורי ומשום כך אינני מוכרה".

הבן ששמע את סיפורו של המוכר, משך את שרוולו של אביו, והודיע לו כי לאחר הדברים האלו, הוא חפץ רק במנורה הזו, ולא בכל מתנה אחרת. האב המתוסכל החליט 'לזרוק' מחיר חסר היגיון, ולשמוע את תגובתו של המוכר. ואמנם כאשר שמע המוכר את המספר העצום שהוצע, ניאות להיפרד מן המנורה, עטף אותה בעדינות והעסקה נחתמה. הילד המאושר הציב את המנורה בחדרו, וכל אימת שהיה חוזר מהלימודים היה משחק בה, מראה אותה לחבריו ומתגאה בה. למרות שכנער 'גוי' לא היה לו כל מושג מה משמעותה של המנורה, הוא חש כי היא מיוחדת מאד.

שבועות ספורים לאחר רכישת המנורה, שב הנער לביתו כהרגלו והחל לשחק עם המנורה המיוחדת. אלא שהפעם המשחק גבה מחיר: המנורה החליקה מידיו ונשברה לרסיסים. הילד פרץ בבכי קורע לב, והוריו שנזעקו למקום ניסו לנחמו: "זו מנורה מעץ", אמר האב, "ניתן אולי להרכיב אותה מחדש בעזרת דבק עץ מיוחד". הבן ניגב את דמעותיו והשנים התיישבו על הרצפה והחלו לאסוף את פסות העץ ולנסות להדביק אותם יחדיו. עוד הם עובדים והנה מאחד החלקים נשר פתק קטן. הבן העביר את הפתק שהיה כתוב בשפה זרה לאביו וזה קרא בה את הדברים הבאים.

"את המנורה הזו בניתי במסירות נפש עצומה ותחת תלאות איומות, ואינני יודע אם אזכה כלל להדליק בה נר אחד, ואף אם כן, את הנר ה... שני. כל יום שעובר גובה את חייהם של המונים פה, ואיש אינו יודע אם יזכה לראות את יום המחר. אבקש ממי שימצא מנורה זו, שידליק בה נרות לעילוי נשמתי ולעילוי נשמת משפחתי שאיש מהם לא נותר".

האב סיים לקרא את הפתק ולמרבה חרדתם של בני משפחתו נפל ארצה מתעלף. הם ניסו להעיר אותו אך הוא התעלף שוב ושוב. רק לאחר שרופא הוזעק למקום, ותרופה מרגיעה ניתנה לו סיפר להם ברנרד כי יוצר החנוכייה אינו אלא... אביו, שנרצח בשואה יחד עם כל בני משפחתו. הילדים ששמעו לראשונה בחייהם כי הוריהם זקניהם וזקנותיהם הינם יהודים, חשו כי המנורה הזו נשלחה אליהם כמסר מן השמים. הם החליטו לנסות ולהכיר מחדש את עמם ואת דתם, והעתיקו את מקום מגוריהם אל אזור בה שכנה קהילה יהודית גדולה. אט אט התקרבו הם בחזרה לצור מחצבתם עד ששבו באופן מלא ליהדותם. אילולי סיפור זה היה אמיתי, נדמה היה שאיש לא יכול היה לנבא, כי האב שבנה במחנות ההשמדה מנורה מגרוטאות עץ, יצליח שנים לאחר מכן להשיב את בני משפחתו ליהדות רק בגלל שנכדו יחפוץ בה כמתנה ליום הולדתו.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן