לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מעשים רעים נחקקים בנו כצלקת שאינה נעלמת | אליעזר היון

האקסיומה הזו כך נראה לא מאד ברורה לכולם. רבים חושבים כי גם אם עשו משהו שאינו הגון, צפו במשהו שאינו ראוי, עשוי הדבר להישכח ולהיעלם מהם.

הם טועים. הדברים הללו נשארים חרותים בקרבם ועשויים להזיק להם רוחנית בשלב מאוחר יותר.

תורת הפסיכולוגיה המודרנית שהתפתחה במאה ה-19 ובמאה ה-20 לימדה אותנו כי בתת מודע מסתתרים רבדים נוספים בנפש האדם, ואלו פועלים ביום פקודה לטוב ולמוטב.

שום דבר לא נשכח ושום דבר לא יורד גם אחרי כביסה, ליבון והתמרקות.

דלתות התשובה כמובן לא ננעלו, וזהו חידושה של היהדות, אבל למרות זאת, כדאי לדעת, סוף מעשה במחשבה תחילה. דברים לא טובים, צפייה בתכניות שאינן ראויות נותרות בנפש האדם ולא תמיד קל להיפטר מהם.

המשל המשעשע הבא עשוי להבהיר נקודה זו.

אנטולי ומקס, היו שני גנבים פשוטים. הם לא היו מתוחכמים במיוחד, אבל לפעמים דווקא חוסר התחכום הופך את הדברים לפשוטים יותר. מעשי השוד שלהם היו מתכננים במשך זמן קצר, והביצוע כולו היה אורך לא יותר מדקות ספורות. היה בכך סיכון גדול מחד, שכן דברים רבים יכלו להשתבש, אולם מאידך, המהירות שבה ארך האירוע כולו, היה מאפשר להם להיעלם מהזירה בתוך זמן קצר.

זמן רב עסקו השנים במלאה המפוקפקת בה התמחו, עד שבאחד הימים הגיעו למסקנה כי אספו די לעצמם, וכי הסיכון רב על התועלת. הם החליטו לבצע שוד אחד גדול נוסף, ומהכסף הרב יפתחו בחיים חדשים, קלים ופשוטים יותר. כמו תמיד הם המתינו לשעת הכושר וזו לא אחרה להגיע. ממקורות יודעי דבר הם שמעו כי השגרירות הצרפתית שבעירם, מתעתדת להעביר ביום שישי הקרוב, למעלה ממיליון יורו מבניין הקונסוליה אל שדה התעופה בשעת הצהריים, ומשם במטוס מאובטח אל פריז שבצרפת.

ההשתלטות על המטוס נראתה להם מסובכת. הם כפי שכבר נאמר, לא אהבו דברים גדולים ומפוארים מידי. ביצוע פשוט ומהיר תמיד קל יותר ובטוח יותר. בשעה היעודה המתינו השנים עם טרקטור גדול אותו 'שאלו' מאחד מאתרי הבנייה באזור, כשעל הכף הגדולה המחוברת אליו נח אופנוע. בדיוק בשעה אחת, יצאה המכונית המשוריינת מבניין השגרירות בדרכה לשדה התעופה. אנטולי שנהג בטרקטור מיהר לדלוק אחריה, וברמזור הראשון, כאשר המכונית נאלצה לעצור, הסיע את הכלי הכבד הישר אל דלתותיו האחוריות של הרכב המשוריין.

מעוצמת החבטה נעקרו הדלתות ממקומן, ומקס ואנטולי זינקו אל תוך המכונית הם פירקו את השומרים ההמומים מנשקם, אספו את הכסף וזינקו לעבר האופנוע שנח על כף הטרקטור. אלא שאז ארע דבר בלתי צפוי. אחד השומרים שלף מכיסו חפץ שנראה כמו אקדח צעצוע וכיוון אותו אל פניו של אנטולי שחש כי סופו הגיע. השומר לחץ על ההדק, אלא שבמקום קליע אקדח, פרץ מן הלוע חומר נוזלי צבעוני ושטף את פניו של אנטולי.

אנטולי פרץ בצחוק, עלה על האופנוע והשנים התרחקו במהירות מסחררת מן המקום. בדירת המסתור ספרו השנים את הכסף, ושמחו להיווכח כי המציאות עולה על הציפיות. קרוב למיליון וחצי יורו חדשים נחו על השולחן ולשנים לא נותר אלא להימלט מן העיר במהירות. בינתיים ניגש אנטולי אל הכיור בחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניו מן הלכלוך שדבק בו, ונחרד לגלות שפניו נצבעו בצבע כחול עז שאינו יורד. הוא שפשף את פניו בסבון, ואז באקונומיקה – אך מאום לא ארע. הצבע נותר על פניו כאילו הוא נולד עם עור כחול.

שני החברים ערכו בירור עם 'מומחים' מעולם הפשע, שגילו את אזניהם כי הצרפתים הצליחו לייצר חומר מיוחד, שאינו יורד אלא כעבור חמישה חודשים. בדרך זו 'מסומנים' אסירים, ושאר עבריינים אחריהם מבקשים הרשויות לעקוב.  אין ברירה, אמר מקס, תהיה חייב להישאר בבית כעת חמישה חודשים. ומה אעשה? שאל אנטולי, תמצא תחביב, ענה מקס. יצירה בפלסטלינה או ציור.

אנטולי נהם בכעס בתגובה, אך גם הוא ידע, ברירה אחרת אין לו. פרצופו הכחול יבלוט ברגע שרק יצא לרחוב, מלבד העובדה שהצרפתים הרכיבו קלסטרון ממה שזכרו בתקיפה. הוא שלח את מקס לרכוש עבורו דפי נייר גדולים - 'בלוקים' של ציור, מכחולים וערכת צבעים והחל לנסות את כוחו בציור. במשך ימים ארוכים היה אנטולי מתבודד עם עצמו מול כן הציור ומנסה את כוחו ביצירת נופים קסומים, נהרות והרים, עצים ושבילים. בתחילה היו הציורים מטושטשים חסרי חן, וללא כל אסתיקה, אך עם הזמן הלכה מיומנותו והשתכללה. ניתן כבר היה להבחין בקומפוזיציה, בקווי מתאר, ובתמונות האחרונות נראה היה כבר כי הם צויירו ביד אמן. אנטולי מצידו התאהב בתחביבו החדש ולא חדל מלצייר.

באחד הימים, קרא אנטולי בחוברת ציור שהשיג כי הציירים הגדולים מתמחים בציורי פורטרט ובעיקר בדיוקן עצמי. במילים אחרות, אמנים דגולים התפרסמו בעבר ביכולת שלהם לצייר את עצמם בדיוק מושלם. אנטולי, שלרשותו עמד זמן רב, הציב מול עצמו מראה, ובמשך שעות ארוכות צייר את עצמו. לאחר שסיים, הביט בתוצאה וחייך חיוך רחב. הציור היה זהה לבבואתו באופן מושלם. מסתבר, חשב אנטולי לעצמו, שפיתחתי בינתיים אמן גדול. עם תום חמשת החודשים בהם ירד הצבע מן הפנים שלי, המשיך אנטולי להרהר, אוכל להציע את שירותי כצייר דגול ופורץ דרך.

במחשבות נעימות אלו, עלה אנטולי על יצועו, ולא שמע את שותפו נכנס לדירה. 12 שעות מאוחר יותר, בשעת בוקר מתקדמת התעורר אנטולי, והופתע לגלות כי ערימת הבלוקים ששכנה בחדר העבודה שלו נעלמה. האם מישהו פרץ לבית וגנב את הציורים? תהה אנטולי. הוא לא היה צריך לתהות זמן רב. מקס שותפו חזר כשהוא מחייך חיוך רחב ובידו ערימת מזומנים. מזל טוב, הכריז מקס, הציורים שלך מכניסים לנו כסף. מסתבר, כי מקס ביקש להפתיע את שותפו, ומכר את כל הציורים לגלריה לאומנות ששכנה בעיר. אנטולי שמח, ושאל: ומה הם מתכוננים לעשות עם הציורים? הם יוצגו בתערוכה שתישא את השם 'האיש בכחול', ענה מקס. מדוע 'האיש בכחול', שאל אנטולי ולפתע תפס: הדיוקן העצמי שלו. הוא צייר את עצמו מן המראה, ובלי לשים לב צייר גם את פניו בצבע כחול עז. זה הסוף שלנו הוא מלמל.

מקס התקשה להבין על מה מדבר שותפו, אך כעבור דקות ספורות נשמעו נקישות רמות בדלת. קצין משטרה בכיר הגיע בלוויית שלשה שוטרים שמיהרו להניח אזיקים על ידיהם של שני הפושעים. איך ידעת? שאל מקס, והקצין השיב: אני חובב ציור. ביקרתי בתערוכה, ונדהמתי לגלות תמונה מוכרת של אדם צבועה בצע כחול. התמונה המוזרה הזכירה לי במהירות את השוד הצרפתי שטרם פוענח, מכאן ואילך הייתה הדרך אליכם קצרה.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן