לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

לשכלל את העו"ד | לאה הכט


ישבתי לי ליד שולחן זכוכית קטן בטרמינל, מממתינה לשעה הנקובה בכרטיסי. מולי ליד אותו שולחן ישב גבר זר כבן 40. הוצאתי חבילת קרקרים מה"האנד-באג" שלי (עם עשבי תיבול, כמו שאני אוהבת) והנחתי על השולחן לפני. בדקתי משהוא על צג הנייד שלי כשלפתע אני שומעת רשרוש צלופן מעם השולחן. הגבר למולי פתח את חבילת הקרקרים, מעשה בעלות, לקח לעצמו קרקר אחד והחל נוגס בו בשלווה. אפילו מבט לא העיף לעברי. מה זה צריך להביע? היססתי מעט כיצד להגיב ופשוט שתקתי שיהיה לו לבריאות. קרבתי את החבילה לכיווני, ברכתי על קרקר ואכלתי בלי להקדיש לעניין תשומת לב מרובה. הזר הביט בי לשבריר שניה, הסיט את החבילה באלגנטיות לכוונו, הוציא עוד קרקר ו-אכל.

האמת היא שהתחלתי לכעוס - אתה רעב? תבקש! בכבוד, יש לי חבילה שלימה ואוכל לכבד אותך, אבל כך לקחת במצח נחושה בלי בושה? אבל שתקתי. לא כל כך ידעתי כיצד להגיב והחלטתי להיות נדיבה ואבירית. לא אלאה אתכם בתיאורים, קיצורו של ענין- ישבנו שם שנינו כעשר דקות אוכלים בתורנות קרקר- קרקר. אחד לי אחד לו בסדר מופתי. הייתי כעוסה ומשועשעת בו זמנית. המפתיע מכל היו המבטים שמדי פעם הגניב לעברי האיש. פליאה היתה בעיניו ואולי אפשר תרעומת?

כשנותר רק קרקר אחרון בחבילה, נטל אותו הזר, חצה אותו לשניים בסימטריה כמעט, הגיש לי חצי ואכל את חציו שלו בנחת. לא ידעתי להחליט אם מדובר בעזות מצח, אגואיזים מופרע או תמהונות.

כך או כך הגיע זמני לגשת לשער זה וזה לעלות על טיסה מספר זה וזה ולתפוס לי כסא זה וזה. משהתמקמתי במושבי, חגרתי וסיימתי להתארגן פניתי להוציא מן התיק את הספר ששמרתי לי משכבר הימים להזדמנות חגיגית זו. אני פותחת את התיק וליבי נופל: חבילת קרקרים מרשרשת (עם עשבי תיבול, כמו שאני אוהבת) ממתינה לה בתיק בשלווה. הקרקרים על שולחן הזכוכית לא היו שלי. נראה שלא הספקתי לשלוף אותם מן התיק וכשראיתי אותם לפני לא היה טבעי לי מלהבין שהם שלי. מסתבר שדווקא שכני לשולחן היה נדיב ואבירי ואילו אני.....

סביר להניח שגם אתם נתקלתם באירועם מביכים מעין אלו בהם גיליתם מאוחר מידי שטעיתם בשיפוטכם.

לפעמים הטעות כבר הובילה לתגובות- נגד שגויות, לפעמים רק להסמקה תוך לבבית על שחשדתם כל כך בכשרים. אנשים, תגובות ופעולות שממבט ראשון נראים לנו שליליים, מרושעים, חסרי כפרה - עשויים להתברר כטעות אנוש ואפילו כמעשים נאצלים.

במסכת אבות :"הוי דן את כל אדם לכף זכות"
אחת ממצוות העשה שבתורה: "בצדק תשפוט את עמיתך" החפץ חיים מסביר מצווה זו: "כגון שראה חברו שדיבר או עשה מעשה ויש בדבר הזה לשפוט לצד הטוב ולצד הזכות או להפכו נתחייבנו במצוות עשה זו לדין אותו לכף זכות" היכולת לדון לכף זכות תלויה ביכולת התירוץ שלנו. לפתוח את החלון למבט רחב יותר, לנסות לתת פרשנות שניה לפשרנות הראשונית שעולה לנו בראש, לחשוב על עוד כיוון על "אולי בעצם זה היה..."

באופן בסיסי נוטים כולנו להיות עורכי דין מבריקים כשהנאשם הוא אנחנו עצמנו.
לרובינו יכולת תירוץ מדהימה כשמדובר במשגים שלנו עצמנו ובטבעיות גמורה צפים ועולים בנו צידוקים והצדקות למעשה. זו היתה אי הבנה/ שום כוונה רעה /בלבול /עייפות /לא ידעתי...

כדי להפוך למי שדן לכף זכות עלינו רק לקחת יכולת הקיימת בתוכנו ולבצע השלכה לכיוון הזולת. להסיר את כובע השופט (או יותר נכון – הקטגור) ולעטות את גלימת העו"ד, גם כשמדובר במישהו אחר.
להשקיע מאמץ פנימי בהסטת המבט מהפרשנות השלילית שצפה ועולה אצלינו כאינסטינקט, ולנסות למצוא צידוקים להאיר את המעשה באור אחר.

העו"ד הזה כבר קיים בתוכנו- צריך רק לשכלל אותו, להרחיב את שעות העבודה גם לגבי האחר.

מאחורי דרישת התורה מן האדם לדון את חברו לזכות (כן, זוהי מצווה המנויה בין 613 המצוות אותן מורה התורה לכל יהודי) יש הגיון רב. מי שמוכן לטרוח בתיקון עצמו ולהפוך את ליבו לטהור ונעלה יותר, יוכל להעזר במאמר חז"ל הבא על מנת לפתוח עצמו לכיוון זה: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (מסכת אבות) – כל מעשה שלנו הוא תוצאה של מכלול אישיותנו, החינוך שקיבלנו, החברה שסביבנו, הנסיבות, ועוד הרבה. כשאנו שופטים מעשה של אדם אחר, אף אם הוא מכר שלנו, אין לנוידע כולל של התמונה השלמה. תמיד נראה פרט אחד מתוך מכלול, שבהכרח משפיע על השיפוט.

כל עוד אינך יכול לשים עצמך במקומו, כולל כל התנאים הפיזיים שלו, מבנה האישיות שלו, המשפחה, הזכרונות, האמצעים, האולקוס וכו אין לך דרך להגיע לפרשנות אמיתית למצבו, ולכן "אל תדון את חברך".
וכגמול נאה למי שזוכה ומטה עצמו להפך בזכותו של הזולת, נאמר במסכת שבת: "הדן חברו לכף זכות, דנין אותו (מן השמים) לזכות."

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן