לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

יצירתיות ופריצת גבולות | יעל זהבי

 מאת יעל זהבי. התפרסם ב"פרהסיא" כתב העת של "נפש יהודי"

 

מרבה רגליים ענק ומגושם

מדי החאקי הירוקים גרמו לה להזיע. לא רק החום היה בלתי נסבל. גם המבט סביב שגילה עוד ועוד חאקי, בדיוק כמו שלה. היא עמדה, כחלק חסר משמעות מתוך שלישית בנות שהיוו חלק חסר משמעות מעוד שלושים שורות בדיוק כמו שלה. היא הרגישה שזהותה טובעת בתוך הים הירקרק והחלה לשאול את עצמה האם גם דעותיה ורגשותיה החלו לקבל את אותו גוון דהוי עייף ואחיד. השורות נעו לפנים, עצרו, הניפו ידיים ובצעו עוד מיני פעולות שגרמו לה לחוש כחלק אנטומי של מרבה רגליים ענק ומגושם. היא שאלה את עצמה לאן מכוונים הגעגועים שמילאו אותה עד הצפה וזיהתה להפתעתה שהיא מתגעגעת מאוד לעצמה..
בדרך הביתה לחופשה ראתה אותם עומדים בתחנת האוטובוס. כובעים שחורים, בגדים שחורים. "חיים שחורים", חשבה לעצמה. וזה עוד לכל החיים! מאסר עולם! חיים של מותר ואסור ושל כך ולא אחרת. חיים של אינסוף כללים וחוקים, הגבלות ודיוקים. גם אם היו חלקים בדרך החיים הזו שנראו לה יפים או מסתוריים – הרי שתחושת האחידות והאנונימיות המטשטשת עוררה בה רתיעה.

חוויית החאקי של השבוע האחרון הצטרפה לאותה תחושה שעוררו בה אותם המכונים 'יהודים חרדים' שעמדו בתחנה. שני אלה יחד השיבו לתודעתה זיכרון רדום, דימוי מעורר חיוך: בתוך הקלמר של ימי בית הספר נח בקביעות סרגל שקנתה לה אמא. זה היה סרגל פלסטיק ורוד, שלאורכו היו חתוכות שבלונות מעוצבות כפרחים ופרפרים. תמיד אותם פרחים שמעולם לא נבלו ופרפרים שלא עפו לשום מקום. שבוע השלשות האחרון שלה, בו צעדה גם היא לשומקום וחזרה חלילה, ויותר מזה – אורח חייהם של אותן דמויות הכולל למיטב ידיעותיה שמירה קפדנית על מערכת תמוהה של מצוות, התחבר היטב עם השבלונה של סרגל הפלסטיק הורוד. זה ורוד, זה פרח, ואפילו אם לפעמים זה יפה - זו שבלונה. היא מאפשרת לי לצייר כל הזמן את אותו הפרח שמצייר כל מי שמשתמש בסרגל הזה. ומה אם אני רוצה לצייר פרחים אחרים לגמרי?

*

 
קשה לנו במפגש עם גבולותיה של השבלונה. קשה לנו כשההתנהגות הטבעית שלנו נתקלת בסכר המציב לה גבול כלשהו. מערכת המצוות נתפסת כמערכת שכל מהותה גבולות ומתוך כך כמצרה את צעדינו ולא מאפשרת לנו לבטא את החלק האינדיבידואלי והייחודי באישיותנו. במבט מן החוץ דומים חייו של יהודי שומר מצוות לימי הטירונות הצבאית, המטשטשים כל סממן של ביטוי אישי ומטביעים אותו בים ענק של חאקי. הם נתפסים כנוקשים, מגבילים ובעצם כאנטיתזה למושג יצירתיות, המתקשר כמעט אוטומטית עם חוסר גבולות – תוצאה ישירה של המושג "השראה".

ובאמת – האם הצבת גבולות היא אנטיתזה ליצירתיות? האם היהדות היא אכן "טירונות לכל החיים", או מערכת של גבולות המעודדת חיים יצירתיים?

מהי בעצם יצירתיות? הגדרתו של המושג הזה נראית כבעייתית ביותר, בין היתר משום שהיא משמשת לתיאורו של מרק ירקות מוצלח כמו גם לסימפוניה של בטהובן. מה יכול להיות משותף לשני אלה ולעוד אינסוף מערכות ופעילויות הנכנסות יחד לתחום הרחב שאנו מכנים "יצירתיות"?

לצורך דיון זה ננסה לבחון את היצירתיות בהקשר הרחב של חיים יצירתיים, או, למעשה, בהקשר של חוויית החיים עצמם. לא נתמקד בפיתוחם של כישרונות בתחומים ספציפיים – אלא בשימוש בכלים יצירתיים לבניית אישיות האדם והתפתחותה.

מתוך עיון בכתביהם של תיאורטיקנים והוגי דעות רבים המתייחסים להגדרת המושג מהיבטים שונים, אנו יכולים ללמוד כמה ממאפייניו הבולטים של התהליך היצירתי:

1. יצירתיות כרוכה תמיד בחידוש. בשונה מבריאה, בה נוצר יש מאין, הרי שתהליך היצירה נותן יש מיש. אנחנו פועלים בתוך המציאות המוכרת, משנים אותה, מפרקים ומרכיבים מחדש. השורש י.צ.ר בלשון המקרא מתאר תמיד חיבור של אלמנטים קיימים לכדי יחידה חדשה. כך למשל מברכים מתחת לחופה, כאשר איש ואישה מתאחדים לבנייתו של בית משותף, את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו... יוצר האדם". גם בספר בראשית, מתוארת יצירת האדם דרך החיבור בין שני חלקים: רוחני וגשמי: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה... ויפח באפיו נשמת חיים2"

 

2. יצירתיות היא ביטוי של האינדיבידואל. החידוש - הוא האופן הייחודי בו פועל כל פרט עם ה"יש" ויוצר מציאות חדשה. כל ילד יכול לבנות מבנה אחר מאותן קוביות לגו ממש. מדענים שונים יפתחו תרופות חדשניות מאותם חומרי הגלם והיסודות הכימיים המוכרים. האופן בו יבנה כל ילד בקוביות לגו והדרך בה יחדש המדען את החיבור בין החומרים הכימיים – קשורה למאפייני האישיות האינדיבידואליים שלו. מאחר והיצירתיות היא הביטוי של החלק הייחודי שבאדם - משמעותה למעשה חוויית החיים עצמם, ובהעדרה חווה האדם סוג של מוות3.

בתקופות קדומות יותר של האנושות, בהם היה העיסוק בהישרדות ובקיום הפיזי תופס את רוב נפחם של החיים, היה ביטויו של הפרט קלוש ביותר. אפילו יצירות האמנות מתקופה זו, ציורי קיר המעטרים מבני ציבור ועוד, אינם חתומים בשמו של האמן. קיומו של הפרט היה משמעותי רק כחלק מתוך המכלול של החברה, שהיתה נתונה לשלטונו של בעל האמצעים, איש ההון או הכנסיה.

3. יצירתיות כרוכה תמיד עם קונפליקט.

התייחסות המקורות היהודיים למושג יצירתיות, מצביעה בין היתר על קרבתו הלשונית של השורש י.צ.ר לשורש י.ס.ר, אותו שורש ממנו צומחים המוסר וגם הייסורים. י.ס.ר – אומר הרש"ר הירש4, ממפרשי המקרא, הוא מתן צורה לחומר הרוחני, בעוד שי.צ.ר הוא מתן צורה לחומר הגשמי. בשניהם ישנו תהליך של קושי, הקשור במפגש עם הגבולות, עם השבלונה. בשניהם מתקיים תהליך של עיצוב, הכרוך, מטבע הדברים, גם בלא מעט עצב...  

בית סוהר ועיצוב פנים

שאלנו: האם גבולות הם אנטיתזה של חיים יצירתיים? הטירונית הטובעת בים המדים הירוקים חשה געגועים עזים לעצמה. אין ספק שימי הטירונות מאופיינים באוסף נוקשה ומגביל של חוקים שאחד היתרונות הגדולים שלהם – הוא המועד המהיר של סיומם... אבל אולי ניתן לומר שדווקא הקושי שחוותה בתוך הים הירוק – יכול היה להפגיש אותה, בין היתר, עם חלקים באישיותה איתם לא היתה נפגשת בדרך אחרת? אני רוצה לטעון שכן. חיים יצירתיים מחייבים מודעות עצמית עמוקה, ודרך המפגש עם הגבולות מתפתחת בהכרח מודעות כזו.

כאשר אנו כביכול פועלים ללא גבולות – יהיה מסלול הפעולות שלנו תוצר ישיר של שבלונה נוקשה ובעייתית הרבה יותר: אנחנו עצמנו. הפרח שניצור תוך שרטוט "חופשי" על גבי הדף – לא יהיה חופשי במובן המלא של המושג. הוא יהיה תוצאה של כל הפרחים שראינו בילדותנו, של כל הגינות בהן ביקרנו, של כל מה שלימדו אותנו אי פעם על פרחים ועל שירטוט. בית הסוהר הגדול ביותר של היצירתיות שלנו הוא אנחנו עצמנו. הוא גם הבעייתי ביותר - משום שברוב המקרים איננו מודעים כלל לקיומו. כאסירים-שלא-מדעת – אנו איננו עושים כל מאמץ להשתחרר כי לא עולה בדעתנו העובדה שאנו למעשה כלואים. "אין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים" לא רק משום שידיו כבולות או שהמפתח נמצא אצל מישהו אחר – אלא גם משום שלעיתים הוא איננו מודע כלל לעובדה שהוא אסיר. לאחר שהזמנו מעצב פנים, שמנו כמה עציצים והחלפנו את הריצוף – אנו יכולים בקלות לשכוח שאנחנו בתא מעצר נעול.

גבולות חיצוניים הם המפתח למנעולו של התא הזה. הם הכרחיים, מתוך כך, לתהליך היצירתי של בנית עצמנו. מחקר מעניין נעשה כחלק מפיתוח המודל של "אינטליגנציה רגשית". במסגרת המחקר נבדקה קבוצה של ילדים בגילאי 5 בערך. כל ילד הוזמן להיכנס לחדר בו ניצבו שולחן וכסא. על השולחן הניח הבוחן ממתק מרשמלו. "אני מניח כאן את המרשמלו הזה", אומר הבוחן לילד שמולו. "ויוצא לחמש דקות מהחדר. אם במהלך חמש הדקות הללו תצליח להתאפק ולא לאכול אותו– אתן לך אחד נוסף כשאחזור. אם לא תצליח ותאכל – לא תקבל מרשמלו נוסף". חמש דקות עבור ילד בן חמש, כשפיתוי מוחשי כל כך ניצב מול עיניו ממש, יכולות להיות זמן ארוך מאוד...

הסרט המתעד את תגובותיהם של הילדים מרתק. תגובות אלו ממוקמות לאורך כל הרצף האפשרי של הסקאלה: החל מאלה שאינם מגלים שום יכולת התאפקות, וברגע שהבוחן יוצא נוקטים ב"חטוף ואכול" – ועד לאלה המצליחים, במאמצים לא מבוטלים, להמתין – ומנצחים. בין לבין מתועדות אינסוף פעולות של הסחת דעת וניסיון להתמודד עם הפיתוי. חלק מהילדים מנסים להירדם על מנת "להעביר את הזמן", חלקם שרים ומהמהמים לעצמם נעימות ומנגינות שונות וחלקם "עושים פרצופים" אל מול המראה המשמשת כחלון חד-כיווני שמאחוריו יושב צוות המחקר. ההתבוננות בילדים הללו, הנלחמים מלחמת חורמה בתאווה המוכרת כל כך – מעוררת בנו, הצופים הבוגרים, הזדהות רבה. אנו מחייכים לא רק אל נוכח המאבק הילדותי המתנהל לעינינו, אלא גם אל מול אותו שיקוף, מביך כמעט, של מאבקינו.  

אבל החלק המעניין היה המעקב שניהלו החוקרים אחר הילדים הללו לאורך תקופה של כ-15 שנה. במהלך תקופה זו נבדקה הקורלציה בין יכולתם של הילדים לדחות סיפוקים כפי שהשתקפה במחקר – לבין מידת הצלחתם ושביעות הרצון שלהם בכל תחומי החיים: לימודים, חברה, משפחה ועוד. התוצאות היו מעניינות: כמעט קורלציה מושלמת בין שני הנתונים. דהיינו – אותם ילדים שגילו יכולת התאפקות מקסימאלית בגיל חמש, הם אלה שהגיעו להישגים בכל תחומי החיים בגיל שמונה עשרה. במילים אחרות: אותם ילדים שנענו לגבולות החיצוניים שהציב המחקר בקלות רבה יותר, הם אלה שהצליחו לשבור את גבולות השבלונה הפנימית של עצמם – ומתוך כך להגיע להתפתחות, ביטוי אישי, ולחוויה של חיים יצירתיים.

אמריקה – היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בידה של גברת החרות בוער הלפיד של זכויות הפרט והמיעוט, הדמוקרטיה וחופש הביטוי. יחד עם זאת – לא היתה עוד ארץ שחוקקה חוקים רבים כל כך כארצות הברית של אמריקה. מערכות החוקים של מדינה זו מתייחסות לכל תחומי החיים וחודרות עד לעומק חירותו של הפרט: באיזה אופן רשאי אדם לגדור את חצרו הפרטית, כיצד עליו להשליך את האשפה שלו, ועוד. מטרתם של כל החוקים הללו איננה להגביל את עקרון החופש – אלא לאפשר אותו. אם אני לא אבנה את הגדר שתוחמת את החצר שלי בדרך הנכונה – יטושטש הגבול בינה לבין החצר של השכן. מרחבי הדשא הפרטיים של שנינו מתאפשרים רק תודות לגדר המפרידה ביניהם.

אחד משמותיו של בורא עולם הוא השם המורכב מהאותיות ש.ד.י.. כל אחד מהשמות של אלוקים מייצג אופן אחר בו מתגלה המציאות האלוקית לאדם. השם הזה, מסבירים המפרשים, הוא המייצג את הגבולות בהם תחם הבורא את הבריאה "שאמר לעולמו די"5. שם זה מייצג את הכוח הבולם את התפשטותה האינסופית של הבריאה ומאפשר, למעשה את קיומה. היצירה המופלאה בתוכה אנו חיים, היקום, מתקיימת רק תודות למפגש בין הכוח היצירתי המתפשט והמתרחב – לבין הגבולות המעניקים לו צורה בעלת משמעות.

אני עומדת במעגל

"אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לחברה שלי...". כך שרנו בהפסקות, על המדרכה בשעות אחר הצהריים ובאותם אירועים עתירי שמש קופחת ודציבלים היסטריים הקרואים "קייטנות".

תחושה מתוקה של ציפייה הייתה ממלאה אותנו בשעה שהבלרינה התורנית היתה מסתובבת במרכז המעגל, תרה אחרי הזוכה המאושרת. ציפיה – שתוצאותיה היו צפויות להפליא. בחיוך היתה המלכה לרגע מושיטה את ידה לזו המכונה "חברה הכי טובה". כמעט לא היו חידושים. המעגל המוכר כל כך כיוון את נקודת הבחירה למקום הצפוי, לשם הושטה היד ואישרה מחדש את נאמנות הנצח של החברות הכי טובות.  

אשליית הבחירה הזו המשיכה ללוות אותנו על רצף ההתבגרות. בחרנו במוכר, משום שלא ידענו על קיומו של הלא מוכר. הושטנו יד אך ורק לעבר אותן הנקודות שהיו משורטטות על המעגל שלנו, פשוט – משום שלא היתה לנו כל ידיעה על מעגלים אחרים. זה היה טבעי להמשיך לאוניברסיטה אחרי הצבא ולשבץ בין שניהם את הטיול המסורתי למזרח. זה הרגיש כמו בחירה חופשית לחלוטין כשבחרנו בפקולטה שהתאימה לנטיות ליבנו וכישורינו. שוב ושוב מצאנו את עצמנו בוחרים בה, בחברה הכי טובה, מושיטים לה יד. סימנו לעצמנו מטרות שגם אם היו קשות להשגה – הרי שתמיד היו מוכרות לנו. לא יכולנו, מטבע הדברים, להציב לעצמנו מטרה שלא היתה קיימת בתודעתנו.  

נכון. החיים היהודיים דורשים מאיתנו להיענות לדרישות, הנראות לעיתים משונות להפליא. הם מבקשים מאיתנו לפעול להגשמתן של מטרות שהוצבו על היקף המעגל שלנו על ידי מישהו אחר, חיצוני לנו. ההתפתחות שלנו מבקשת מאיתנו לתת אמון בנקודות הללו ולהושיט אליהן יד – דווקא משום שהן לא מוכרות לנו. אם נושיט יד למישהי שאיננה ה"חברה הכי טובה" – יהיה זה אולי הסיכוי היחיד שלנו להכיר גם אותה ולהרחיב את מעגל הבחירה שלנו.

אדם הרואה בתורה דרך חיים כופף עצמו במודע למערכות כללים שמקורם בגורם חיצוני לו. הוא איננו בודק כל כלל תחת המבחן של "עד כמה הוא מתאים לי". הוא בודק בכל פעם עד כמה הוא עצמו מתקדם לעבר קיומם המלא של כללים אלה. המעניין הוא – שלא רק שאין בכך צמצום של האישיות שלו אלא זוהי למעשה התרחבותה.  

יחד עם כל אלה, הזיכרון של נהר החאקי העשוי גלים זהים וחד-גוניים של שלשות, לא מעורר בנו שום אסוציאציה יצירתית. עדיין, כל שאני יכולה לחוות כשאני נזכרת בסיטואציה הזאת, הוא מחנק נורא.

גם כשאנו נוכחים בנחיצותם של הגבולות לתהליך היצירתי, עדיין אנו יכולים לחוש אסורים כשהמסגרת משדרת לנו נוקשות רבה מדי ומאיימת, מתוך כך, על הביטוי האינדיבידואלי שלנו. מסגרות נוקשות יתר על המידה יכולות בהחלט ליצור תחושת מחנק ולהתנגד לכוחות של צמיחה.

רובוט ופרא אדם: סוד האיזון

מהו אם כן הסוד? באיזה אופן יכולים גבולות לשרת את הצורך של היצירתיות מבלי לטשטש את מהותו של הפרט וייחודיותו? כיצד ניתן לעצב את גבולותיה של השבלונה כך שיאפשרו את מרחב הביטוי האישי ובד בבד ירחיבו את מעגל הבחירה ויכריחו את העומד במרכזו להתפתח?

במקומות רבים במקורות מתוארים שני כוחות מנוגדים הפועלים בבריאה ברמת המקרו והמיקרו. כוחות אלה מכונים כוח הצמיחה וכוח הבניין. אך ורק מתוך האיזון הנכון בין שני הכוחות המנוגדים הללו, יכול להתפתח תהליך יצירתי ובנייה של אדם שלם.

מהם ההבדלים בין כוח הצמיחה לכוח הבניין? בשניהם מתקיים תהליך של התקדמות. כל התקדמות על פי כוח הבניין מתקיימת על ידי פעולה. יש לנו שליטה מלאה על האופן בו יתקדם התהליך. אנו מניחים לבנה והיא שם. בדיוק במקום בו רצינו אותה. אנו מעצבים את חומר הגלם דרך הצבה של גבולות ותיחום. כוח הבניין הוא כוח סטאטי. הוא פועל רק כאשר אנחנו מפעילים אותו.

כוח הצמיחה פועל אחרת. אנו מניחים זרע באדמה ומעניקים לו את התנאים האופטימאליים להם הוא זקוק: מים, אור וחום. מה שנותר לנו לעשות כעת זה להתבונן. לא נוכל לחזות מראש את כיוון הצמיחה של הגבעול או את מועד הופעתו של העלה הבא. וודאי שאין באפשרותנו לתכנן את צורתו הסופית של הצמח ולפעול על פי תכנון זה. מתוך כך - כוח הצמיחה הוא גם ביטוי של החלק הייחודי והאינדיבידואלי של האדם. אין צמחים זהים. עלינו ליצור סביבה המאפשרת באופן מקסימאלי את הביטוי האישי והייחודי שלנו ושל ילדינו. כל הכלים, הכישורים והנתונים האישיותיים הייחודיים שלנו נתפסים כמתנות שקיבלנו. מתוך כך הם נתפסים ככאלה שמוטל עלינו להשתמש בהם ולתעל אותם נכון. עיקרון זה דורש התבוננות ומודעות על מנת לזהות את אותם כלים ייחודיים ומחייב תחושה של אחריות. כוח הצמיחה הוא דינאמי. הוא פועל ללא קשר לעשייה שלנו, כאשר אנחנו מעניקים לו את התנאים הדרושים לשם כך.

הורה יכול לחנך את ילדו דרך שימוש לא מאוזן בכוח הבניין. הוא יציב גבולות וידאג שישמרו. הוא יאסור את מה שנראה לו כמסוכן או לא מוסרי – ויתיר או יחייב רק את מה שנתפס בעיניו כחלק מאישיותו של ה"אדם האידיאלי". הורה כזה יוכל לגדל ילד ממושמע וצייתן, ילד שידבר בנימוס ולא יפריע לשכנים בין שתיים לארבע. אבל, קרוב לוודאי, שמאושר הוא לא יהיה. אין כאן חינוך, אלא, למעשה, אילוף. יש כאן ציות לכוחות חיצוניים של בניין אבל ציות זה הנו נטול חיות פנימית, או ביטוי אותנטי של האני.

ניתן גם לגדל ילד תוך התחשבות בכוח הצמיחה בלבד. במקרה כזה יאפשר ההורה לילד זרימה חופשית וספונטאנית ולא ידרוש ממנו דבר מלבד מה שנהוג היום לכנות "הגשמת עצמו". הוא יעודד אותו ללכת בעקבות נטיותיו ורצונותיו ולבטא ככל הניתן את השונות המתגלמת בתכונותיו ואישיותו. ילד כזה, שלא נדרשת ממנו הענות לשום גבולות חיצוניים, מעולם לא יצא מהכלא. הוא לא יוכל לחוות תהליך יצירתי אמיתי, משום שלא יהיו לו כלים להיענות לגבול ההכרחי לתהליך כזה. גם החלקים האינדיבידואלים שלו לא יוכלו לבוא לידי ביטוי בצורה אופטימאלית ללא המסגרת המחייבת משמעת ומציבה צורה לחומר. זוהי למעשה ההגדרה של "פרא אדם": גידול פרא של חומר הגלם האנושי.

אורח החיים היהודי מדגים את השילוב המאוזן בין כוח הצמיחה והבניין. מעגל השנה היהודי, לדוגמה, הוא מערכת קבועה של נקודות על ציר הזמן כשלכל נקודה מאפיינים ספציפיים וקבועים. האדם הפרטי, הנוסע בתוך הזמן, מוזמן לצאת למסע אישי על פני המעגל הקבוע. ראש השנה מתקיים תמיד בתחילתו של תשרי. גם ההלכות והמנהגים המאפיינים את החג הם קבועים. אבל אנחנו, המבקרים בתחנה הזו שוב ושוב, יכולים לנצל אותה נכון, להשתנות ולהתפתח דרכה. אנחנו יכולים להשתמש בכוח הרוחני של הזמן המיוחד הזה לערוך דין וחשבון נוקב ו"להתחיל מבראשית". אנחנו יכולים "לנקות את השולחן", להיזכר בדברים החשובים באמת ולחזק את העולם הרוחני שלנו. אם השכלנו להעמיק ולהגיע לרבדים נוספים של כל פעולה הקשורה לזמן המיוחד הזה – הרי כשנגיע לשם שוב, בשנה הבאה – נהיה אחרים. מתוך כך תהיה גם נקודת המבט שלנו על מהותו של החג – אחרת.

גם סידור התפילה מגלם בתוכו את השילוב המאוזן בין שני הכוחות הללו. אמירת הטקסט הקבוע מדי יום נראית כדבר הרחוק ביותר מקשר מילולי משמעותי ואישי עם בורא עולם. מה יכול להיות אישי במילים הקבועות הנאמרות מזה דורות רבים על ידי אנשים רבים כל כך? אבל התבוננות מעמיקה מגלה את כוח הצמיחה המתעצם דווקא דרך המפגש עם הכוח הקבוע של הבניין. דווקא המילים הקבועות, מאפשרות התבוננות חדשה וגילוי של משמעויות נוספות בכל פעם שאנו אומרים אותן. דווקא הטקסט הנשאר קבוע מאפשר לנו ללמוד באיזה אופן אנחנו עצמנו – משתנים.

אנחנו אומרים כעת את המילים הללו, הנאמרות מזה דורות ארוכים, באופן בו אף אחד לא עשה זאת לפנינו. דרך המפגש עם הקבוע – יוצא הייחודי מן הכוח אל הפועל.

היהדות מציעה לנו אורח חיים הרצוף, אכן, במערכות של חוקים והגבלות. מערכות אלו נראות כסותרות את המושג יצירתיות הכרוך בתודעתנו עם חופש המחשבה וחירות הפרט. נטית הלב הראשונה היא, פעמים רבות, להתנער, להסיר מעלינו את עולם המכביד של הגבולות. מי צריך את כל האסור והמותר, המינונים המדויקים, הכמויות, הזמנים, המטלות והחובות. מי צריך את החשיבה על הפרטים, חשבון הנפש וההתחבטויות הפנימיות. יחד עם זאת הגבולות הללו הם המאפשרים את ביטויו של החלק האינדיבידואלי שלנו, ומתוך כך את יצירת עצמנו. יצירתיות שלמה מושגת אך ורק דרך האיזון המדויק בין צמיחה לבנין. בין הביטוי הייחודי – למבנה הקבוע.

יוצרים מוכשרים קמו במהלך ההיסטוריה האנושית בכל התחומים. הספרות המדע והאמנות הפלסטית, כמו גם תחומים אחרים, הצמיחו יצירות מופת בכל הדורות. יחד עם זאת נדמה כי אותה יצירה ייחודית הקרויה "אדם" קשה קצת יותר להשגה. לבנות אדם שלם מתוך חומר הגלם האנושי, אדם בעל ערכים, בעל יכולת חסד ונתינה המנצל נכון את מכלול הכלים והכישורים שקיבל – ליצור את עצמנו – זוהי למעשה עבודת חיים.

דרך האיזון העדין של המפגש בין מערכות החוקים – לכוחות האינדיבידואלים – מזמינה אותנו היהדות ליצור את ה"מאסטרפיס" של חיינו, את היצירה הגדולה מכולם, להבנות ולצמוח

 


 

תגובות   

0 #1 מדהים!!!!שמעון 2009-06-22 19:23
איזה מאמר חזק!
חובה לכולם לקרוא ולפחות פעם בכל חצי שנה!
0 #2 נושא מרתק ומאמר מעמיקאלון 2009-06-22 19:57
אהבתי מאוד את הטיפול בשאלת השילוב בין יצירתיות לגבולות. אלו שאלות חשובות לכל אחד והתשובה יפיפיה.
תודה רבה
0 #3 בניינים בניינים, זה מה שאני רואה.עמק 2009-06-24 00:28
הילדים אשר לא אוכלים את המרשמלו, ומחכים 5 דקות, הם בדיוק אותם ילדים ממושמעים, צייתנים, שבלונים שאחר כמובן הופכים ל"מצליחנים". אדם חכם אמר פעם משפט "יצירתי": "זה לא סימן לבריאות להיות מותאם לחברה חולנית מיסודה".
ולקחת את התרבות האמריקאית כדוגמה כלשהי כיצד חוקים מרחיבים את חירות הפרט הוא עלבון לאינטלגנציה של כל אדם חושב או לא חושב. כמובן, זה מה שיסוד ה"דמוקרטיה" אומר לנו, שישנם חוקים שנועדו לחדור לחיי הפרט אך גם להגן ולהרחיב אותם. אך מי שמקבל את מה שמוגש על כפית של כסף, לא יוצא מהכלא שהוצב לו. כלא לא מוחשי, אלא כלא של סמלים וערכים שהוצבו שם כשומרים המתוחכמים ביותר, כי הם גורמים לאדם לרצות להישאר בסביבת החיים שדואגם לו ובסביבת החיים הדלה שלו. כלא המשלה את הבחירה, את החירות ואת היצירתיות.
יצירתיות דורשת מודעות, ומודעות נובעת מהתבוננות. היהדות החרדית לא יצרה יותר אנשים יצרתיים מכל חברה בינונית אחרת בעולם. כאשר לבן אדם יש מודעות, כל דבר, כל מסגרת וכל טקסט מעורר את אותו התפתחות אבולוציונית עצמית, אותה אבחנה "אלוהית", אותה השראה ויצירתיות. ואותה מודעות אינה דורשת מסגרות וחוקים מיוחדים.
מי ייתן ולא נשווה את היהדות החרדית למערכת האמריקאית המנוונת והמעוותת וכולכם תראו, ותזכו.
אמן.
אני רק אוסיף, שאף הידיעה שאותה חיילת נמצאת בשבלונה מנוונת שכלית, היא אותה התחלה, נצר של תהליך התבוננות וידיעה. לצערי, רגשות ומחשבות כאלה בדר"כ נעצרות אצל שומרי אותו כלא, ולא מגיעות אל רוב האוכלוסיה בעולם.
אז אמן גם לאותה חיילת.
0 #4 יפה.אבל....שלומית 2009-06-25 07:57
חבל שלא רשום במאמר שכל החלק האחרון אלו דברי הרב וולבה , כמעט מילה במילה,מתוך סיפרו המעולה בנושא חינוך.
וכבר נאמר שכל המביא דברים בשם אומרם...
חבל שהיא נמסה לייחס את הדברים הנהדרים הללו לעצמה.
0 #5 דברים בשם אומרםי. גולד 2009-07-17 12:34
במאמר המקורי (כפי שהופיע בעיתון פרהסיא) צויין במפורש המקור, ספרו של הר' וולבה "זריעה ובניין בחינוך", בהערות השוליים. אכן חבל שבגרסה הנוכחית נשמטה, משום מה, הערה זו, כמו הערות של מקורות נוספים. בכל מקרה המקור הנ"ל ואחרים לא יוחסו לכותבת, שגאה היתה להתלות באילנות גבוהים ממנה ולצטט מתוכם...

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן