לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

המסמר החזק בעולם, בראי תורת הקבלה | דוד הוד

אחת התגליות הגדולות שהתגלו במאה שנים האחרונות היא העובדה הפיזיקלית, שכל עצם חומרי מורכב מיחידות קטנות, אשר קבלו את הכינוי: "אטומים". כל אטום מורכב מגרעין (פרוטון) בעל מטען חיובי, שאלקטרונים נושאי מטען שלילי סובבים אותו במהירות עצומה, והם שמעניקים לו את צורתו האטומה (כשם שכנפי המאוורר הסובבות במהירות נראות כאילו היו משטח אחיד ועגול. הרבה יותר מזה, האלקטרונים, שבשבריר של מיליונית שניה מסתובבים מיליארדי פעמים סביב גרעין האטום, אינם נראים כל אחד בפני עצמו, אלא מתגלים כגוף כדורי אטום ובלתי עביר). מכיוון, שכל עצם חומרי, אבן, מתכת וכדומה מורכב מאין ספור אטומים כאלה העומדים צפופים, חשים אנו במוצקותם של עצמים.

הנתון המעניין מדווח, שכמות החומר שבאטום (קרי, הגרעין והאלקטרונים) היא כה מזערית, ביחס לגודל האטום, עד שהמרחק שבין גרעין האטום לבין האלקטרונים הסובבים אותו מקביל הוא – יחסית לגודלם – למרחק שבין כדור הארץ לבין השמש!

    נמצא, שרובו המכריע של שטח החומר שביקום, הוא בעצם ריק. שהרי, ראייתנו את כל העצמים בעולם,  אינם אלא משום מהירותם העצומה של האלקטרונים הנעים ללא הפסק, ולאמיתו של דבר כמות החומר הנראית הינה אשליה אופטית.

לפי תורת הקבלה, כל ה"חומר" - הדברים הפיזיים הקיימים בעולם, אינם אלא מעטפת למהות הרוחנית הפנימית שבתוכו. נפש רוחנית פנימית זו היא המחברת בין חלקי החומר, ומאפשרת את קיומו. כלומר, לא רק לבני אדם ובעלי חיים, יש נפש, אלא גם לצומח ואפילו לדומם. ההבדל הוא רק ב"רמת הנפש" ובכוחה.

לקבוצת ה-"חי" יש נפש בעלת יכולת חיבור, גדילה ותנועה, ומשום כך גוף זה מסוגל להתפתח ולנוע. לצומח – נפש בעלת כוחות של חיבור וגדילה. ואילו לדומם, יש נפש שאינה אלא מחברת בין חלקיו, ומאפשרת את קיומו כפי שהוא ללא אפשרות של התפתחות, צמיחה, שינוי ותנועה.

כל זה קיים ע"י סיבובי האלקטרונים הנעים כל כך במהירות, ומכאן המסקנה הלא נעימה, שאם מסיבה כל שהיא, תופסק 'האנרגיה המסתורית' המניעה אותם, ייעלם היקום כולו! שהרי רוב האטום ריק וחלול, ומרכיביו החומריים קטנים כל כך עד שאינם ניתנים לראיה ומישוש, ורק מהירותם העצומה של האלקטרונים היא שמאפשרת לנו לחוש ולמשש את העצמים. (מובא מספר "המהפך" שכתב הרב זמיר כהן)

           כל דבר שברא אלוקים בעולמו, -מגלה לנו המקובל הגדול  ה"אור החיים" הקדוש- נתן בו אלוקים "שכל" להכיר את יוצרו. תשוקתם הגדולה ביותר של כל הנבראים, גם הדומם, היא הקירבה אליו יתברך, לבורא עולם. תשוקה זו בשבילם היא "עריבה, וחביבה, ונחמדת, ונאהבת, ונתאבת, ומקוות". אצלם, מכירה הנפש את בוראה באופן אינסטינקטיבי , ויודעת שהוא בכל מקום. למעלה גם למטה ובצדדים, (מציאות של מיקום גאוגרפי, זוהי "בריאה מחודשת" עבור בני האנוש הזקוקים למידות ולגבולות, כדי לחיות. לאלוקינו, אין גבול ותחום, וכבודו יתברך מלא כל העולם, תוכו, סביבו ובכלל. למה בני האדם לא יודעים זאת אוטומטית, יוסבר ע"כ בהמשך).  הם-חלקי  הבריאה כולה, על כל מרכיביה, רוצים להתקרב לבוראם. הם עולים ויורדים פונים לצדדים וחוזרים בכל מרצם וכוחם. ידיעתם על הימצאותו של אלוקים בכל מקום בשווה, שומרת על יציבותם ועל מסלול קבוע. לכן, גם כדור הארץ נמצא במקום אחד, ואיננו מטייל בין הגלקסיות, כיון שכל חלקיו רוצים להתקרב לבוראם בצורה מקסימאלית,  זה מייצר סיבוב אחיד ומופתי, ומכאן,  יציבותו של העולם. העולם בנוי בצורה עגולה בשביל שיוכל להתקיים בסיבובו וחשקו זה.  "ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרות חשק אהבת בוראו" זה מה שמעמיד את העולם, המסמר החזק בעולם- אהבתו העצומה לאלוקים.

         אומרת הגמרא, אין בני האדם יודעים, על מה הם עומדים. אם היו בני האדם יודעים, שהכל סביבם כל כך חושק להתקרב לאלוקים, הם היו מתייחסים אחרת לחובתם הרוחנית. כל מה שנמצא בעולם כל כך רוצה ומשתוקק להתקרב לאלוקים. כל הבריאה סביבנו חושקת באותו חשק. אלו העצים בחצר, אלו בעלי החיים, אלו כל ה"דוממים" סביבכם גם אלו שאתם דורכים עליהם. הכל מסביבנו כל כך מרוגש, ומה איתנו?

           ידיעה  אינסטינקטיבית ומוחשית זו על הימצאותו של אלוקים בכל מקום, ועל כך שהוא המחיה אותנו כל רגע, נעלמה מאיתנו, בני האדם. למה??? אכן, זאת, כדי שנעבוד על הידיעה החשובה הזו, ואת זה נקבל ונרגיש לאחר עבודה מצידנו, ועל כך, שכרנו בעולם הבא. ההסבר, לכל התאוות והרצונות המשונים אצל בני אדם, נובעים, מכך שאנו חוסמים את עצמנן מלרדוף אחר חשק בסיסי זה.

חסימת החושים שלנו, הקיימת עכשיו, תפקע בזמן ביאת המשיח. אלוקים יסיר את מעטה הטבע מהעולם, ותתגלה פנימיות כל החי הצומח והדומם, כמה שהוא אוהב את בוראו. אז יכריז כל דבר בגלוי על חישקו, כמו שאמרו חז"ל, שלעתיד לבוא, כשאדם יבוא לקטוף תאנה בשבת, היא תצעק לו "שבת היום".

דבר זה התגלה כבר פעם, וזה היה בזמן מתן תורה. כל הבריאה דממה, הים לא זז, וציפור לא צייצה, המעטה הוסר, והובן בשביל מה כל דבר קיים, איך הוא בא לשרת את אלוקים, וכמה הוא קשור כל כך לאלוקים. אף אחד לא היה יכול אז לעשות חטא כל שהוא, הבריאה לא נתנה לו, לכן, מצוה לזכור מעמד מרומם זה.
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן