לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

איכות חיים וטעם בחיים. | דוד הוד

אלו היו חודשיים מאד קשים בחיינו. בתוך ביתנו התגוררו דרך קבע מספר בני מיעוטים. הם הגיעו כל בוקר בשעה 6:50 ועזבו לקראת השקיעה בעשרה לשמונה. לא יכולנו לסלק אותם מביתנו, לא הייתה לנו ברירה.

 

      שנתנו העריבה הייתה נקטעת לקול הפצצות פטיש  10 קילו שאותו הם היו מניפים לכל עבר. זה היה מלווה בהרעדת האוזניים והלב כשהם היו משתמשים במקדחה. (למה דווקא במקדחה לא שמו כפתור שאיתו אפשר להנמיך את ה"באס" כמו שיש במערכות סטריאו?) החיים הפכו לכדור קושי ענק עם ענני אבק בתוך החדרים שריפדו את הבגדים. לתינוק זה היה גורם לקצרי נשימה מפחידים שהיו מטופלים ע"י כל מיני מכשירים מוזרים ופעם זה גם הגיע לאשפוז בבית החולים. הפועלים היו מסתכלים עלינו במבטים מזרי אימה, הם ידעו כנראה שאנו פוחדים מהם ממש והם אהבו את סוג היחסים האלו. הרגשנו בערך כאילו שאנו מתארחים אצל איזה שהוא "בן דוד" בביתו ב"קאסבה" של שכם רבתי. אבא היה מפחיד אותנו כל פעם כשהיה מתווכח עם הפועלים על כל מיני פרטים, הם היו מרימים עליו את הקול ופעם אחת זה כמעט הגיע לידיים.

 

    או אז זה קרה השיפוצים הסתיימו ויצאנו מאפלה לאור גדול. סוף סוף זרקנו את המיטות קומותיים מחלון המרפסת של הקומה השלישית ואת המיטה שנפתחת בלילה לארבע מיתות גנזנו בארכיון הציוני. התחלנו לחיות והמריבות הקבוצתיות של הילדים פסקו – קבוצת החדר ממוגן נגד קבוצת הישנים בסלון.  ענני האבק התפוגגו ונמוגו. והפסיקו לדפוק לנו בראש ולעשות לנו פרצופים ואבא הפסיק להפחיד אותנו, עם הוויכוחים שלו איתם.

 

       כל אחד מאיתנו נפגש בחייו עם סיטואציות כלל לא קלות. ענני אי ודאות אופפים את הראש ומכבידים על תפקוד המוח. לפעמים אף נרגיש את הלמות פיצוצי הלחץ דופקים על מרכז הראש. מצבים קשים שאיננו מוצאים להם מוצא מהסבך. זה נראה שהדבר הזה מסובך מידי מכדי שנוכל לטפל בזה ולהצליח לנווט את עצמנו אל מחוץ לבעיה הזו, זה נראה שזה "גדול עלינו". זה יכול להיות סוג של בעיה בפרנסה, בבריאות וזה יכול להיות מצב לא נעים שנקלענו אליו מול המנהל בעבודה או מול החברים בעבודה, מול הילדים של השכנים ששמו להם כמטרה להציק לבננו, או המורה של הבת שלא מצליחה להסתדר איתה. זה יכול להיות אף "ניסיון" -ניסיון רוחני מלמעלה, שעל ידו מנסה אותנו אלוקינו, אבא שבשמים- ומשום מה איננו משוכנעים שאנו יכולים לעמוד בו. אנו, בצער גדול, מתכווצים ומאבדים שיווי משקל, אנו מרגישים אבודים מבלי שמישהו יכול באמת לעזור לנו. לפעמים, אף זה נראה, שהעולם, על כל דרישותיו, מורכב הוא מידי מכדי שנוכל לציין "ווי" ליד כל אחת ממטלות חיינו. 

 

     למרות ההשקפה המציאותית והקודרת הזו על העולם ("פסיכולוגיה של האישיות" מלמדת, שאנשים עצובים ומדוכאים הם בעלי ראיה ריאלית ומציאותית. אלו שאינם כאלו, הם קבוצת האוכלוסייה הסובלת מטעות בדרכי החשיבה ששמה "אשליית האופטימיות".)  למרות זאת, תמיד נפגוש את החבר / שכן / עמית לשולחן העבודה או לספסל הלימודים שדווקא כן מצליח ללחום בכל החזיתות בו זמנית ולסמן "ווי" אחר "ווי" בשתי הידיים ובכל המשבצות.

 

      אכן, כמו שמלמדת אותנו הפסיכולוגיה, זהו עניין של מבט. המבט המציאותי, על פי ה"פסיכולוגיה של האישיות" הינו מוביל לדיכאון, אך הטעות פה הינה שורשית ואומללה. המצב הוא בדיוק הפוך.

 

     כשמסתכלים על הקשיים כמספר חזיתות שונות, שעבור כל אחת מהן צריכה חשיבה מחודשת, איך נלחמים ומתמודדים עם סוג של בעיה כזו, זה באמת  קשה מידי, מורכב מידי ובלתי מנוצח. אך כאשר מבינים שיש שולח אחד, לכל ה"ניסיונות" וה"כפרות" השונות –בלגן זה או אחר- שאנו עוברים בחיינו ולא תמיד יודעים על מה, זה כבר נראה יותר פשוט ועם עיקרון קל להבנה. הכל, כל מה שנשלח לעברנו נבדק היטב ומגיע אלינו במידה ובמשורה, אבינו שבשמים מגביה ומנמיך את כפתור הלחץ עלינו, לפי רמת כוח הסבל שלנו. רמת כוח הסבל שלנו, ניתנת לנו משמים, בהתאם לשליחות אותה אנו אמורים למלא, בהתאם ל"תיקון" שלנו בעולם. גם אם אנו עוברים עכשיו "צרות" כאלו ואחרות בגלל מינוסים אימתניים שצברנו –מעשים לא טובים שעשינו- בל נשכח, גם כשאבא מבטיח להעניש במקל גדול, הוא מפרק אותו לחתיכות לפני כן, "הטוב, כי לא כלו רחמיך" - כך אנו אומרים לאלוקים בכל "תפילת שמונה עשרה". אלוקים עושה הכל כדי שנגיע ללמעלה ללא מינוסים, כדי שנוכל לנוח שם על זרי דפנה בלתי נבילים וכדי שלא נפצח במסע בכי נצחי.

 

      "אבינו אב הרחמן" (תפילת שחרית מתוך "אהבת עולם") נקרא מי ששולח לנו את כל אלו. "חמלה גדולה ויתרה, חמלת עלינו" (ת' שחרית מתוך "אהבת עולם") זהו סוג היחסים ביננו לבין אבא שבשמים. כשיש "ניסיונות" או "קטעים קשים" בחיים צריך לחוות ולהרגיש זאת כאי נוחות לקראת הרווחה הגדולה ולא כדבר לא נעים בפני עצמו, צריך לקבל את זה כמו השיפוצים בבית. זה המבט וזו הראיה המציאותית והאמיתית היחידה.  

 

     בל נשכח, שיש  מלכתחילה את המצבים שבהם איננו אמורים לנצח, אלוקים בוחן אותנו איך אנו חווים ומרגישים את חוסר ההצלחה תוך כדי שאנו אמורים להחזיק חזק חזקבאמונה תוך כדי שאנו יודעים שהכל ממנו - אב הרחמים ו-ה-כ-ל לטובה. במקרים כאלו, אנו נבחנים, איך אנו מפסידים. האם אנו מפסידים בהרגשת כשלון צורב או בחיוך כלפי מעלה, כלפי אבא שבשמים: כן, הצלחתי להבין שרק אתה שולט על הקורה בעולם וגם אם עוד לא הצלחתי להבין מה פה היה לטובתי אולי אבין בהמשך או שאבין רק כשאגיע לעולם הבא, בינתיים, אני מבין שאני אוהב אותך אהבה גמורה. אני לא בוחן אותך, רק לך יש את היכולת לבחון אותי ואני גאה בזאת על הזכות שנפלה בחלקי להיבחן על ידך ולהוכיח לך את אהבתי אליך. אהבה ללא גבול.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן