לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

המאמץ וההצלחה | הרב שמואל חסידה

"עמל" ערך עליון ביהדות

נוטים אנו להניח שהקשיים הניצבים בדרכנו - הם המקשים את השגת המטרה. ככל שימעטו קשיינו, נגיע מהר יותר אל היעד. לפיכך, ההצלחה, כמעט חייבת, להאיר פניה לאלו החיים בתנאי רווחה, ואילו לאחרים, לבני העניים, מצפה הכישלון - מובטחת התבוסה. למרות מהלך מחשבה זה, יש לכל אחד מאיתנו מספר דוגמאות, שאינן מתיישבות עם ההיגיון הבריא, שהן קצת - הפוכות: פלוני שהחל כנער שליח, כמוכר כעכים או עיתונים, או כשוליה והיום הוא..., אבל דוגמאות אלה הן בודדות, בלתי משמעותיות - ההיגיון סופו מנצח.

וההיגיון של סולם ההצלחות החברתי קובע, שאל היעד יגיעו אלה הקרובים אליו. אלה שאין הפרעות בדרכם. אלה הזקוקים פחות ופחות למאמץ.
 

יחס שונה קיים, למשל, בענף הספורט ששמו מרוץ מכשולים. במשחק מרתק זה, ככל שירבו המכשולים, תגדל ערכה של הצלחת המנצח. במקרה זה, המאמץ האישי והקשיים, משרתים את המטרה. הם חלק מן ההצלחה. מי שמסלק את המכשולים מדרכו של הרץ - מחטיא את המטרה, ומרחיק את המתמודד מיעדו.

מכאן מסקנה, כי לא תמיד הקשיים וההפרעות אלה הן חלק מן היעד (כמו במשחק הספורט) או שהן מקרבות את האדם ליעדו, הופכות ההפרעות לתופעות חיוביות הנושאות ברכה.

 

ומכאן לנושא רשימתנו. ההיגיון מחייב שכל סטודנט הניגש אל ארון הספרים, ומבקש לרכוש השכלה  יהודית תורנית, יהיה זקוק לדשנים אחדות של לימודים אינטנסיביים, בחדר מאוורר היטב, ללא דאגת פרנסה ומחסור, בהדרכת מורה מעולה - וההצלחה מובטחת.
 

מסתבר שהעובדות שונות במקצת. בין דפי התלמוד, ובספרי הגאונים הראשונים והאחרונים, מסתמנת נטיה שונה לחלוטין. מתברר ששיעור ההצלחה של לומד התורה, עולה ביחס ישר לכמות ולאיכות הקשיים הניצבים בדרכו.
 

יתכן שהסיפור התלמודי על הלל - שעלה על הגג והאזין לתורתם של שמעיה ואבטליון רבותיו, דרך הארובה, משום שלא היתה בידו פרוטה, כדי לשלם לשומר הפתח - הנו קיצוני מדי. סיפור זה שקרה ביום השישי הקצר של חורף ושלגים, כלל אינו מקרי. כאשר הוא מצטרף, לאלפי סיפורים על גדולי ישראל, שלמדו מתוך העוני והדחק, והגיעו למרומי ההצלחה - מעידים הם על קו אופי, שבו מבקשת התורה לאפיין את דרך ההצלחה המוזרה של לומדי תורה.
 

קו אופי זה מפכה במימיה של המשנה הידועה באבות (פרק שישי): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל...
 

אולם, לימוד תורה מתוך עוני - עדיין אינו מאפיין את הדרישות שמציבה התורה בפני לומדיה. לא מסתבר שמי שמזלו לא "שפר" עליו, ונולד בבית עשירים, לא יוכל להגיע להישגים בתלמודו. ובכלל, הקושי שבלימוד מתוך עוני, עדיין אינו גדול האתגרים, וריבוי המצליחים יוכיח.
 

גדול מזה שבעתיים, העמל הפיסי והרוחני ה=בעיון המעמיק, שחייב לומד התורה להקדיש לתלמודו, כדי לרוכשו ולעשותו קנינו הפרטי. מעט מזאת מתגלה בסיפור על ה"אמורא" רבא, שתוך כדי עיונו המעמיק בסוגיה תלמודית, דרך ברגליו על אצבעות ידיו, ולא חש, לא בעצמת הכאב ולא בדם הניגר ממנו (שבת פ"ח).

 

עלול הקורא לחשוב בטעות, שסיפור זה הובא בתלמוד, כמופת, לפרשת חייו של האמורא רבא. או אולי כמופת לדרך לימוד התורה - טעות בידו. הסיפור מובא אגב דיון בנושא אחר לגמרי. המאורע הדרמטי עצמו, לא סיפק לתלמוד כל סיבה לציינו כסיפור יוצא דופן, משום שאין הוא כזה. זוהי הנורמה, אשר הציבה התורה ללומדיה. לימוד מעמיק, עיון חודר בעמל וביגע שאין להם שיעור.
 

הפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו) מתפרש ע"י חז"ל "שתהיו עמלים בתורה" (תורת כהנים שם). הפסוק "לא ידע אנוש ערכה ולא תימצא בארץ החיים" (איוב כ"ח) מתפרש ע"י רב: "לא תימצא התורה במי שמחייה עצמו עליה", ובכך הוא גוער בתלמידו, המוצא לעצמו זמן לעדן את גופו, בשעה שהיה לו ללמוד תורה. (סנהדרין קיא).
 

הפתגם שהושאל לניב העברי "יגעת ומצאת תאמין", גם הוא לקוח מן המאמר התלמודי (מגילה ו) אמר רבי יצחק, אם אומר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. מאמר זה עוסק בלימוד תורה, משום שבכל נושא אחר, לא קיים הכלל האומר "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכי חסר "הזדמנויות" ו"מציאות" בשוק החיים?
 

המקום היחיד שבו "מציאות" אינן משחקות שום תפקיד - הוא התורה. לא כל מי שרוצה יכול לתלוש ציטטה המשרתת את מגמותיו ולקבוע הלכות. כאן, נדרשת אפילו מן המצטט, ומכל מצטט, תעודת זהות אישית, המשקפת את מידת העמל, וכמות היגע ששיקע האיש ברכישת תלמודו. או אז, ורק אז, יש ערך אפילו לציטטה הפשוטה והמובנת ביותר.
 

זאת משום שעמל התורה אינו רק האמצעי היחיד לרכוש תורה, אלא גם חלק מן המטרה. ורק עם מילוי מטרה זו הופך אדם פה לתורה.

רעיון זה בא לידי ביטי קיצוני וברור במאמר התלמוד (שבת פג), אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה. שנאמר "זאת התורה, אדם כי ימות באהל".

באמצעות המתה גמורה של כל דרישות האנוכיות, ע"י הכנעה שיטתית ומתמדת של נטיות הלב האישיות (למען האידיאל של לימוד התורה ובאמצעותו), נוצרת הקרקע הפוריה שבה יכול להקלט, לנבוט ולהתפתח זרע התורה. ורק בשדה שבו הודברו כל קוצי האגואיזם הטבעי יניב פריו - דבר האלוקים.

ואמנם, האיש המכניע את אנוכיותו עד דכא, המסוגל להתגבר על כל נטיה אישית, (ולהתאים שאיפותיו ודרישותיו לרצון ה', בתרגול הממושך של לימוד התורה), הוא האדם המסוגל להעניק תוכן למושג אובייקטיביות. הוא היכול להורות הלכה לבני אנוש. הוא הרשאי לשבת בדין ולשפוט את חבירו. לחרוץ משפט מנקודת מבט אובייקטיבית - מחוץ לעולם כולו.
 

רק האיש שאינו נגוע באוגואיזם, שסילק עצמו מתביעות אנוכיותו, רשאי לדבר בשמה, ולהשמיע את קולהשל תורה, באשר יישאל ובאשר יחפוץ.

 

ראיית העמל כחלק ממטרות לימוד התורה ולא רק כאמצעי, מאפשרת לנו להבין באור חדש, אחת מן המשניות במסכת אבות (פרק שישי). במשנה זו נאמר: גדולת תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, הכהונה נקנית בעשרים וארבעה, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" (המנויים בהמשך).
 

המעלות המנויות במלכות לקוחות מן האינוונטר של המלך: כסף, זהב, עבדים, נשים, בתים וכו'. המעלות המנויות בכהונה גם הן רומזות למתנות שהכהן מקבל בתוקף מינויו. רק ארבעים ושמונה הדברים המנויים בתורה, לקוחים מעולם מושגים אחר לגמרי. אלה הן תחנות בדרך היסורים, שכל לומד חייב לעבור ברצותו לזכות בכתר תורה. לדוגמה: מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג וכו'.
 

הנה ראינו כי העמל הכרוך בלימוד התורה, כי ההתגברות על כל הקשיים שבדרך, הם עצמם חלק מן הרכוש ששמו לימוד תורה. הם האמצעי לזכות בכתר התורה, והם גם התמורה שכתר זה מעניק.

העמל הכרוך בלימוד התורה מעניק לאדם את שרביט המלוכה על עצמו. אין הוא בא למלא יצר ספונטני כל שהוא. הוא מאפשר לכל אדם להיות שליט על נטיותיו האנוכיות. השחיקה היסודית והקשה של הגוף ודרישותיו (במידה שאינה פוגעת בבריאות) היא הפותחת שער לקולו של אלוקים. שער זה נפתח גם לכאב הזולת באשר הוא אדם. שחיקה זו משנה את האדם מיסודו והופכת אותו לנעלה יותר, לרוחני יותר - לאדם.

 

פורסם ב"דע את יהדותך", מעריב, 3.1.75

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן