לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

ארבעה מצורעים | אליעזר היון

 פרק 2

 
בתקופה זו גר בשכנות לישראל מלך בשם בן הדד שמלך על ארץ מואב. בן הדד החליט להילחם בישראל אך את האסטרטגיה שלו בחר לבצע בצורת מארבים מתוכננים לצבאותיו של יהורם.
 
ומֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְֹרָאֵל וַיִּוָּעץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי
 
יהורם לא ידע מכלום. המודיעין שלו פשוט קרס, והוא עמד לאבד את חייליו הטובים ביותר במארבים המתוכננים היטיב של בן הדד. אלא שעזרתו הגיעה ממקום אותו לא ציפה - איש האלוקים, הנביא הגדול, אלישע, שידע גם ידע, והוא שלח את אחד מנעריו להודיע למלך כי במקום פלוני מתוכנן מארב חמוש שמבקש לחסל את חייליו. רק שהמלך שלא ניחן באמונת חכמים גדולה, לא קיבל את דבריו של אלישע באופן אוטומטי והוא שלח חרש מרגלים שיבדקו האם נכונה הערכתו של אלישע. המרגלים שבו אל יהורם ואימתו את דברי הנביא. מאז הפך הדבר להרגל: מידי זמן היה שולח אלישע עדכונים למלך ישראל עם איכון מדוייק בו ניצבים חייליו המתוחים של בן הדד. המלך היה מקבל את נקודות הציון ומציב את חייליו במקומות אחרים. כעבור זמן לא ארוך מבין בן הדד כי אין זה מקרה שהצבא הישראלי לא נופל לעולם למארביו המתוכננים היטיב והוא חושד בחפרפרת בתוך מחנהו
 
וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל
 
עבדיו של בן הדד מרגיעים אותו ומסבירים לו את פשר התעלומה
 
וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו: לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְֹרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ
 
בן הדד שומע וזועם ומחליט לקחת נקם מאלישע. הוא מקבל עדכון כי אלישע שוהה בדותן והוא שולח חיל גדול לצור על העיר מתוך מטרה להביא אליו את ראשו של איש אלוקים. אלישע מתפלל אל ה' שמכה את החיילים בסנוורים והוא מפנה אותם אל עיר אחרת הישר לידיו של מלך ישראל. המלך מביט בחיילים המבולבלים שהגיעו לידיו כפרי בשל והוא מבקש מאלישע להכותם בחרב. אלישע מזכיר לו כי הוא לא שבה אותם והם הגיעו אליו בדרך נס. תחת זו הוא מבקש ממנו להאכיל ולהשקות אותם ולשלחם חזרה לארצם. חוויה מפוקפקת זו הספיקה למלך מואב והוא מחליט לשנות אסטרטגיה: לא עוד מארבים ופעולות הסחה אלא מלחמה חזיתית פנים אל פנים
 
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן. וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:
 
הרעב הנורא מעלה את מחירי האוכל עד שגם ראשו של חמור טמא או צואת יונים נמכרים בהון תועפות. אלא שגם החמורים נגמרו יום אחד, וגם היונים וצואתם פסים מן הארץ, ואל המלך יהורם שמסייר על חומות העיר מגיעה התדיינות מזעזעת ומזוויעה בין שתי נשים
 
וַתֹּאמֶר: הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר: וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ:
 
המלך מבין כי מה שמזעזע כל כך בפולמוס המשפטי הוא לא רק עצם קיומו של ההסכם המפלצתי אלא הסיבה העומדת מאחורי החבאתו של הבן ביום השני: רצונה של אמו לאכלו לבדה בלי להתחלק בו עם רעותה. הוא קורע את בגדיו בחרדה כשבכך הוא מגלה להמון העם כי הוא לבוש שק תחת בגדיו וממהר להכריז על האשם הבלעדי בעיניו ברעב הנורא: אלישע הנביא שלא מתפלל על הסרת המצור
 
וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶֹה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם.
 
אלישע שמודע לתכניותיו הזדוניות של המלך הרשע מספר לקרוביו כי 'בן המרצח' כלומר יהורם בנו של אחאב מתכונן להורגו והוא מבקש מהם לסגור את דלת הבית. שליחו של המלך מופיע ובעקבותיו המלך עצמו. אל מול השער הסגור מתעשת השליח והוא פונה למלך ואומר: "הלא רעת הרעב היא מחמת הפשעים שביצענו אנו, ומה יועיל לנו אם נוסיף פשע נוסף ונרצח את נביא האלוקים". המלך, מקבל את דבריו של עוזרו ואלישע שמבחין בזאת מחליט להודיע למלך כי בקשתו נענתה והרעב יעצר:
 
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְֹעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:
 
עוזרו של המלך – שלישו, שניצב לידו, מתקשה להאמין לבשורה הנפלאה והוא מלגלג ואומר כי הדבר לא ייתכן, גם אם יפתחו ארובות השמים והתבואה תפציע משם, עדיין מחירה לא יהיה בשיעור נמוך כל כך. אלישע מביט בו בעיניים חודרות ומודיע לו כי את התגשמות הנבואה הוא יזכה לראות בעיניו אך ליהנות ממנה ולאכול מן התבואה לא יוכל.
 
המנוסה הגדולה
 
באותה עת ישבו ארבעה אנשים מצורעים מחוץ לחומות העיר כמנהג המצורעים אז, והרהרו במצבם הקשה. הם היו רעבים וצמאים וידעו כי בתוך העיר לא ממתינה להם בשורה. גם ההישארות במקומם לא תועיל להם והם מחליטים להמר ולשים את פעמיהם אל מחנה ארם. חישובם היה פשוט: במקומם הנוכחי כמו גם בתוך העיר מצפה להם מוות בטוח, אצל ארם, על אף הסיכון הלא פשוט, קיים עדיין סיכוי כי יחיו ולא ימותו. הם פונים לכיוון מחנה האויב ונדהמים כאשר הם מגלים כי השטח ריק ושומם לחלוטין. מתברר כי כאשר יצאו המצורעים לדרכם השמיע ה' למחנה ארם קולות רמים שנתפסו באזניהם כקול המון חיילים רב. הם נבעתו ושוכנעו כי מלך ישראל עולה עליהם בראש צבא חיילים עצום מעמי הסביבה, והחליטו לנוס ולהותיר אחריהם הכל.
 
המצורעים המופתעים מחליטים כי הם מוכרחים לחזור אל המלך ולספר לו על המחזה המופלא כי אם 'נחשה עד הבוקר ומצאנו עוון', והם מעבירים דרך שומרי העיר את המסר אל בית המלך. אלא שהמלך, קטן האמונה, היה עדיין סקפטי
 
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵֹם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא.
 
אחד מיועצי המלך מעלה רעיון פשוט: נשלחה חמשה רוכבים אל מחנה ארם. הם יבדקו האם נכון הדו"ח של המצורעים. גם אם יתברר כי אכן מדובר במארב, הרי שגורלם של חמשת הלוחמים לא יהיה שונה מגורל חבריהם מזי הרעב שנותרו בעיר. הרעיון התקבל וקבוצת הפרשים נשלחה למשימתה. במהרה התברר כי אכן מדובר ללא ספק במנוסה של צבא האוייב. הדרך שהובילה עד הירדן היתה זרועה בבגדים, כלים, ותחמושת אותם הותירו הבורחים בנסיגתם. השליחים חוזרים עם הבשורה המשמחת, והעם, מוכה הרעב יצא לבזוז את מחנה ארם. השלל היה כה גדול עד שסאה סולת נמכרה בשקל, וסאתים שעורים במחיר זהה. העם היה מאושר ונבואתו של הנביא התקיימה במלואה. רק אדם אחד לא שותף בחגיגה הגדולה, וגם הוא היווה עדות אילמת לעצמתו ומהימנותו של אלישע
 
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו
 
ארבעת המצורעים
 
מי היו אותם מצורעים שחשפו ברגע האחרון בעצם את קריסתו של מחנה ארם? ברש"י המבוסס על דברי חז"ל מצויין כי היו אלו גיחזי ושלשת בניו, שבעקבות קללתו של אלישע נאלצו לשבת מחוץ לעיר. יש מן המפרשים הסבור כי הנביא הקפיד שלא להזכירם בשמותיהם המלאים כדי לא לבזותם, ולהשכיר את התדרדרותם העגומה. ועם זאת בהתבוננות לאו דווקא מעמיקה בתיאור השתלשלות הארועים קשה שלא להיווכח כי אכן מדובר באותו איש שמבנה אישיותו הבלתי מתחשב, החמדני, והארצי, תואר בפרק הראשון.
 
כאשר מבחין גיחזי כי מחנה ארם נעלם ונמוג באורח פלא הוא נוקט באורח אינסטינקטיבי בפעולה מהירה
 
וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְֹאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְֹאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ
 
כלומר, הפעולה הכמעט מוכנית של גיחזי ומשפחתו מיד עם שבירת הרעב היא בזיזת מחנה ארם והטמנת הרכוש במקום בטוח. יתירה מזו, לאחר ריקונו של אהל אחד, עוברים האנשים בקור רוח אל אהל אחר ומרוקנים גם אותו כשגם שם הם דואגים להסתיר היטיב את הרכוש במקום שמור. המחשבה על העם הסובל, על הרעב הנורא, על הילדים שנשחטים בידי אמותיהם כאילו ונשכח מהם אל מול אוצרות הזהב והרכוש המוטל לפניהם בלא דורש. רק לאחר מילוי הדחף הזה הם נזכרים כי יש עוד אנשים רעבים, אלא שגם זה לא מטריד אותם. הגורם שהניע אותם לגשת ולדווח אודות מה שראו היה החשש מזרועו הארוכה של המלך
 
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִֹים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹוֹרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן
 
ההתנהגות הזו מוכיחה שוב, כי כאשר אדם שבוי ונתון לדחפיו ומאוויו הגשמיים, הוא כמעט לא מסוגל להבחין כי קיימים אנשים נוספים מלבדו. הנס הגלוי שנפרש לנגד עיניהם, והעובדה כי יש אנשים שהבשורה הזו עשויה להציל את חייהם לא יכולה לאותה נטייה אימפולסיבית המבקשת, במקרה הזה, לצבור עוד ועוד ממון 
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן