לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

הנחת האמיתית | אסתר ניסן

מאת: אסתר ניסן

מכל מה שמתפרסם בעיתונים, אני אוהבת במיוחד טורים אישיים. אני נהנית לקרא את הסיפורים הקטנים של החיים וללמוד מהם תובנות מעניינות. בכלל, יש משהו נעים ומרגיע בלקרא קטעים שאחרים כותבים על חייהם ועל נסיונם (כמו הטור הזה למשל…)

אבל פעם אחת, לא הסכמתי עם טור אחד באופן נחרץ, למרות שהוא נכתב ברוב כשרון ובמתיקות.

אז על מה יצא קצפי?


בטור הזה, שפורסם לפני פסח, כתבה הכותבת על חוסר הסדר השורר ליד שולחן ה'סדר' כאשר מסובין לידו זאטוטים וילדים קטנים. היא תיארה את היין שנשפך, את הפירורים המתפזרים ואת האכזבה הנגרמת בשל כך (אינני זוכרת במדויק, אבל זאת הייתה רוח הדברים). "הנחת עוד תגיע!" היא הבטיחה וניחמה את הקוראות, ותיארה את שולחן ה'סדר' שלה, עתה, לאחר שנים, כאשר ילדייה הבוגרים מסובין סביבו. (הי, כותבת יקרה, איפה הנכדים שלך? הלכו לישון?? חבל… אני בטוחה ששולחן ה'סדר' היה חסר אותם בעליל! או שמא התארחו אצל הורי הצד השני? ההפסד עדיין תקף!) היא תיארה את הניקיון ואת הסדר ואת העזרה המוגשת לה, מלכת הבית, ואת העונג הצרוף בישיבה הנינוחה הזו, סביב השולחן.

אז קודם כל ובראשית אני רוצה לאחל לה, לכותבת הזו, שבקרוב בקרוב יתוספו לשולחן הסדר שלה פעוטות נוספים ורבים שישפכו את היין על המפה ויפזרו פירורים בכל הבית וירעישו ויבכו וירדמו על הרצפה.

אחר כך אני רוצה לומר לכולנו: הנחת האמיתית שלנו, של כולנו, היא הילדים, ולא משנה באיזה גיל הם! ומכיוון שליל ה'סדר' כבר קרוב מאד, אני רוצה לשאול בקול גדול: מתי כבר נפסיק לדמיין לנו שולחנות 'סדר' מוזרים ובלתי מציאותיים? עד מתי ליל ה'סדר' יתקשר בעיני רוחנו למפה צחורה מעוטרת בפרחים, לכלי כסף בוהקים ולמפיות מוזהבות?

טעות! טעות!

ליל הסדר הוא הלילה בו יצאנו ממצרים דחופים ונרגשים. אפילו לא הספקנו לאפות לנו לחם לדרך! כל אחד אסף את ילדיו הרבים (ששה בכרס אחת…) צרר בחיפזון מה שצרר ו… היידה! החוצה! העיקר לצאת!

ליל ה'סדר' הוא לילה מקודש, ויש בו מצוות מוגדרות. אבל אף אחת מהן לא קשורה לפארו של השולחן או לסדר שסביבו מעבר לסדר הידוע – קדש, ורחץ, כרפס, יחץ...

אז נכון, גם אני יודעת ש"זה קלי ואנווהו", ואת כל המשתמע מכך, ושולחנות השבת והחג בבתינו נעימים ונאים.
אבל תמיד בהתאמה לילדים. העיקר שהם יחושו בנוח, ולא נצטרך כל רגע לזעוק: "הי! היזהרו! אל תשפכו! אל תתלכלכו!" וכל אותן זעקות הנשמעות תדיר במקומות אחרים, מפוארים יותר.

וכאן, מילים אחדות גם על כל הכתבות היפהפיות שמתפרסמות בערבי חגים על שולחנות ערוכים לתפארת. הכתבות עצמן יפות ומרתקות, אך לדעתי יש בהן טעם לפגם, כאילו עיקרו של הלילה הקדוש הוא השולחן ויופיו.
לא כך הדבר!

אצלנו למשל פורשים מפה צחורה ומרוקמת, ומעליה, כמובן, מפת נילון. אגרטל עם פרחים מעטר את השולחן, אבל הוא מוּסר ממנו עוד בטרם מקדשים כדי שלא נעבור על הציווי "לפני עוור לא תתן מכשול"... ליד כל סועד (מגיל שנה ומעלה…) מונחת צלחת עמוקה ובתוכה כוס היין (זכוכית או פלסטיק, לפי הגיל…) ושפע של מפיונים נאים מעטרים את השולחן לכל צרה שלא תבוא (או תישפך). כמובן, לא נפקד מקומה של קערת הסדר הנאה ושל ההגדות היפות. אבל אפילו הנרות מוצבים הרחק, על מדף צדדי, למרות יופיים ואורם.

כי את שולחננו מפארים היפים שבפרחים – ילדים יהודיים קטנים וגדולים ומתוקים מדבש. היין נשפך, הפירורים מתפזרים, שלוש פעמים מחליפים טיטולים, חמש פעמים מפרידים בין הניצים, שבע פעמים אוספים אגוזים ושקדים מכל רחבי הבית, פלוס עוד כמה משחקים, ועוד פעמיים משכיבים קטנטנים שהתעייפו לישון. את ההגדה מסבירים בלשון קלה ואת הפירושים שומרים לשולחן עורך, שם הם נאמרים בין מנה למנה, תוך כדי האכלת כמה פיות צחקניים-סרבניים (של אלו שעדיין לא נפלו אין אונים על מיטותיהם).

שולחן ה'סדר' שלנו הוא סיפור בהמשכים, אבל הוא הסיפור הכי יפה בעולם, ו... לא, איננו מחכים לשולחנות אחרים. הם יבואו בעזרת השם, עוד חזון למועד. איננו כועסים ורוגזים על הפרעות, משום שאלו לא הפרעות, אלו החיים עצמם, המפכים ליד שולחן ה'סדר' שלנו. גם ילדינו יצאו ממצריים, והם חשובים יותר מכל מפה או כלי כסף, ואפילו יותר מכל הפירושים גם יחד.

כן, הם יגדלו, ואז, דווקא אז נתגעגע לימים ה ה ם, בהם היו קטנים ותמימים ותלויים על צווארינו. נתגעגע לבכיותיהם ולחיבוקיהם ולשאלותיהם, ואפילו… כן! כן! להחלפת הטיטולים ולקימה בלילה ולחוסר הסדר שהם זורעים בכל פינה ופינה, אפילו בליל ה'סדר'.

אימהות יקרות, אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכן! אלו החיים הטובים באמת, וגם אלו שאחריהם, עד מאה ועשרים.
הילדים שלנו, הנכדים שלנו, בכל גיל, בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום.

ופה, לפני סיום הטור הרגשני הזה, אני רק רוצה לספר לכם סיפור קטן על שכנתי היקרה, אם לעשרה ילדים כ"י. פעם היא סיפרה לי לתומה כי הם לא הולכים אף פעם לבקר את הורי בעלה בביתם. כשהתעניינתי לפשר הדבר, אמרה שחמותה אישה פדנטית מאד, וביתה מעוצב בטוב טעם ומלא בחפצים יקרי ערך, והיא לא חשה שם בנוח עם ילדיה. חמותה מרוצה כנראה מהסידור הזה, משום שהיא אינה מנסה לשנות אותו, ומנכדיה המתוקים היא נהנית רק כאשר היא באה לביתם מידי פעם.

חשבתי לעצמי מה מפסידה הסבתא הזו, שאין לי ספק שהיא אוהבת את נכדיה עד מאד, רק שהיא לא מצליחה להתגבר על הקטע המטריד הזה.

היא לא מארחת את נכדיה בביתה! איזה הפסד! גם לה, גם להם. זכרונות הילדות הכי מתוקים שלי שזורים בבתי סבי וסבתותי הנפלאים ז"ל (וכמה שאני מתגעגת אליהם, וכמה צר לי שכבר אינני יכולה לומר לאיש בעולם 'סבא' או 'סבתא'), שקיבלו אותנו, את כולנו, על צעירי הצאן, בחיבה ובאהבה רבה. מעולם לא היה לנו צל של חשש שמא אנו מפריעים! תמיד היו הבית והלב פתוחים לקבלנו בשמחת אמת.

כך גם אצל הסבים והסבתות של ילדי, יאריך השם ימיהם בטוב ובנעימים, וכך, בעזרת השם ובלי נדר, אני רוצה שיהיה גם אצלי.

כי הכל הבל ורעות רוח: רהיטים, קישוטים, וילונות ושטיחים וכל שאר מקסמי השווא. מקום של כבוד להם, כדי שיהא הבית נעים ומזמין, אך לא יותר.

הילדים, הם החשובים ביותר. הם הקישוטים שלנו.

זו הנחת האמיתית!

Image

תגובות   

0 #1 אפשר לחנך את הילדים, ואז כולם יהנו!אפי 2008-04-04 13:19
אסתר היקרה! למרות סיגנונך המעולה, אינני יכול להסכים איתך. ואנא אל תחשבי אפילו לענות לי: אתה גבר, מה אתה כבר מבין באמהות? בימינו, ישנם גברים (כמוני) שהם יותר אמהיים מנשותיהם...
ובכן, קודם כל - אכן, הילדים הם החשובים מכל. אבל(!) זה לא אומר שחייבים לפנקם עד בלי די, ולתת להם את כל מבוקשם, בלי לחשוב שיש צורך גם לחנכם למשמעת, קבלת מרות, והתנהגות נאותה, ביחוד כשישנם מבוגרים בסביבה. בבתים מהודרים רבים, בהם בעלת הבית מתייחסת בכבוד אל אורחיה, ומקפידה על בית נאה וכלים נאים לכבודם, בהחלט מארחים גם ילדים קטנים ושובבים, אך מבקשים מהם מראש "להתנהג יפה" ובהתאם לסביבה! האמיני נא לי, רוב הילדים מסוגלים להתנהג יפה, אם מסבירים להם בנועם, שכך נהוג במקומות ובאירועים מסוימים. אפשר לעבור את סדר הפסח, גם בלי לשפוך יין על המפה הצחורה, ולפזר פירורי מצה בכל רחבי הבית. בינינו, זה גם הרבה יותר נעים... שיהיה לך ולמשפחתך, חג חרות שמח וכשר, עם קצת חינוך ובריאות לילדים ולנכדים.
0 #2 אלף סליחות! המלים האחרונות צריכות היו להאפי 2008-04-04 13:44
...עם קצת חינוך, והרבה בריאות ואושר לילדים ולנכדים.

ואם כבר חזרתי, לדעתי ילדים אינם "קישוט". הם "בוגרים בדרך" שיש לחנכם לטובתם ולטובת הכלל, כדי שידעו להוקיר ולכבד את הכלל ואת כלליו.
0 #3 לא תפסת את הפואנטה....רחלי 2008-04-06 16:04
לאפי
לפי מה שהבנתי המאמר מדבר על ילדים קטנים, והתיאור הוא כל כל אמיתי ומלבב! אי אפשר לחנך ילדים למה שתיארת אלא מגיל מסוים, מקסימום אפשר לאלף או לאיים מרוב לחץ...
וזה בדיוק מה שאסתר כותבת נגדו.
אסתר, אני לגמרי אתך! חזקת אותי מאד!

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן