לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

תפילת הדרך | אסתר ניסן

ופתאום, מגיע היום, והם יוצאים מתחת לכנפינו המגוננות אל העולם הגדול.

ואנו, עם כל ניסיוננו, יודעים כי החיים אומנם יפים הם, מתנת שמיים הצופנת בתוכה הפתעות רבות, אך גם התמודדויות ואתגרים, חלקם לא קלים בכלל, מחכים מעבר לפינה, ולבנו, לב הורים, יוצא אל הגוזלים, שפתאום הצמיחו כנפיים.

וכמו כל אמא ציפור, ההודפת את גוזליה אל מעבר לשפת הקן החם והטוב למרות פרפורי הלב, גם אנו משלחים אותם החוצה בפנים צוהלות, ואת הדמעות מוחים בסתר, כדי שלא ייראו.

ולא, אני לא מדברת כאן על נישואי הילדים ועל תסמונת הקן המתרוקן.

מצפות לי עוד כמה שנים טובות בעזרת השם עד אז. אני מדברת בסך הכל על שילוחו של בן שלוש קטן ורך אל הגן, ובן שש לכיתה א', ועל שליחת ילדים למוסדות החינוך באופן כללי.

אהה...
כשהם היו עוללים רכים, יכולנו לשאת אותם בזרועותינו, לחבק בכל חום ליבנו, להצל מהחמה ולעטוף מפני הרוח. כבשנו לפניהם את הדרך כמו ענני הכבוד, דאגנו לכל מחסור גשמי ורוחני עד כמה שהגיעה יכולתנו בעזרת השם יתברך.

אבל הזמן לא עוצר מלכת. הם גדלים כה מהר, ואנו עומדים ומשתוממים: הזהו התינוק הרך? מתי גבהה קומתו? מתי צימח שערו? ואיך זה פתאום איננו צריכים לכוף את קומתנו כאשר אנו לוחשים סוד לאזנו או מטביעים נשיקה על מצחו?

פתאום איננו היחידים בעולמם כמו שהיה בעת ינקותם, כאשר היו רכים ותלויים על צווארינו, כאשר ינקו מחלבנו וזרועותינו היו עריסתם. פתאום יש נוספים הלוחשים סודות על אוזנם, ועניינים רבים מעסיקים אותם וממלאים את סדר יומם.

פתאום איננו כל יכולים, כפי שהיינו כאשר הם היו תינוקות, כאשר השבענו את רעבונם ומחינו את דמעתם בנשיקות. היום הם גדולים, וצערם לפעמים לא ניתן למחיקה בנשיקה. היום הם עצמאיים, ודעותיהם כבר לא ניתנות לשינוי בקלות כה רבה. היום הם עסוקים ואנחנו צריכים להתחרות על תשומת לבם בינות לגדודי החברים, הוראות המורים, ערמות המחברות והספרים ושאר עניינים המושכים תשומת לבו של ילד.

וזה קורה במהירות הבזק!

רק אתמול חזרנו עם התינוק התורן מבית החולים, מצונף כולו בזרועותינו, עיניו עצומות ופיו פעור ליניקה, והנה, הוא כבר זוחל בכל רחבי הדירה, מגלה עולמות חדשים מתחת לכיסאות ולשולחנות (עיצה טובה: שכבו גם אתם פעם אחת על גחונכם, כמו תינוקכם. מובטח לכם כי לא תפסידו!) ומעסיקים את עצמם בעיסוקים המובנים רק להם...
רק אתמול שלחנו את הפעוט אל המטפלת החמה, שאתה עמדנו בקשר רצוף עשר פעמים ביום, וקיבלנו דיווח מלא על כל דקה מזמנו, והנה הוא צועד לו מעדנות אל הגן, התיק תלוי על צווארו, והוא פוסע בחשיבות כזו, ממש כמו גדול.

מעתה הוא כבר אחד מתוך רבים, מחפש את מיקומו בחברה, ולבנו הומה ורוטט בקרבנו: האם ימצא את מקומו? האם יצליח? האם יהיה אהוב על חבריו? על הגננת? האם ישכילו כולם לראות את הצדדים היפים שלו ולהתעלם מחסרונותיו?

ועוד לא שקט לבנו בקרבנו, והנה הוא כבר צועד אל בית הספר, ילקוט עמוס על שכמו. ואנו, עינינו צופיות ושפתינו ממלמלות תפילה: שיצליח בלימודים, שיצליח עם החברים, שימצא חן בעיני המורים...

לשם כבר איננו יכולים ללכת עם ילדינו, את הדרך הזו איננו יכולים לכבוש בשבילם.

נוכל רק לאסוף אותם בזרועותינו כאשר ישובו הביתה. נוכל רק לסייע בעיצה טובה ובהכוונה. נוכל למחות את דמעותיהם ולנחמם כאשר ייכשלו חס וחלילה. נוכל לאהוב אותם ללא תנאי, לקבלם כפי שהם, אך לא נוכל לעשות שום דבר במקומם.

וגם אם לפעמים כן נוכל לעשות זאת, וממש נשתוקק להסיר את העול מעל כתפיהם הרכות וליטול אותו על כתפינו, לא נעשה זאת, כי את טובתם אנו מבקשים.

וזה מזכיר לי את הסיפור הנפלא, על אותו ילד שגידל זחלי משי שהפכו לגלמים, ובהגיע היום נפתח הגולם, ובתוכו רפרף פרפר עדין, רפרף ורפרף בכנפיו השקופות כמעט, אך לא הצליח לבקוע את הגולם ולצאת לחופשי. ריחם הילד על הפרפר, ובקע בשבילו את הגולם. הפרפר יצא לאוויר העולם, רפרף לכאן ולכאן, אך לפתע צנח ומת. נבהל הילד, גם לא הבין: מה קרה לפרפר שלו? אז הסביר לו חכם אחד, כי עזרתו הרחומה היא זו שגרמה למותו של הפרפר האומלל. כי הרי מטבע בריאתו עליו לרפרף בתוך הגולם, לחזק את כנפיו החלושות על מנת להבקיע את דרכו החוצה, וכך תעמודנה הכנפיים במעמסת גופו גם בהמשך. אך ברגע שדרכו נבקעה על ידי אחר, לא היה לו כל סיכוי לשרוד.

בל נהיה אנו כאותו ילד, למרות רחמנו הגואים, למרות חפצנו העז להבקיע דרך לילדינו.

נספק להם סביבה הולמת, בהחלט. נקבל אותם בזרועות פתוחות כאשר ישובו. ניתן להם עיצה טובה כשיזדקקו לה. אך כאשר ירפרפו בכנפיהם הדקות, ויצאו במהוסס לדרכם העצמאית, ניתן להם להתחשל אט אט, בכוחות עצמם, כדי שתחזקנה הכנפיים לקראת דאייתם הראשונה אל החיים.

רק כך, בטוחים באהבתנו אליהם, רגועים ויודעים כי מקומם שמור לנצח בלבבנו, יצליחו לצלוח את ים החיים, ישכילו למצוא את דרכם שלהם, ישזרו את קשריהם אם החברה הסובבת אותם, חוט אחר חוט, קשר אחר קשר.
ותפילתנו תלווה אותם תמיד בדרכם.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן