לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

למה פלסטלינה צריכה אימא? | אסתר ניסן

בזמן האחרון פרצה לכותרות אופנה חדשה ומעניינת ששמה: זמן איכות, וביתר פירוט: אימהות דורנו העסוקות עד למעלה מראשן, קובעות ביומנן פגישות עם... הילדים שלהן.

קוראים לזה 'שעת איכות' או 'שעה טובה', והעיקרון הוא שהזמן האיכותי הזה כל כולו קודש לילד הספציפי שלו הוא ניתן.

זה מחולל נפלאות, כך אומרים, מקרב לבבות ובעיקר: משקיט נקיפות מצפון. כי הרי כולנו יודעות שאנחנו מדי עסוקות, ויש לנו על הראש מאה ואחד דברים שמפריעים לנו להיות אימהות כמו שצריך.

גם אני, ידידתכם הנאמנה, חשתי צורך לתת זמן איכות לילדים שלי. אומנם אני לא אשת עסקים, ורוב הזמן אני בכלל בבית, אבל מה, לי אסור? גם אני רוצה!

הכנתי סדר יום מאורגן, ושיבצתי כל ילד בשעת איכות משלו. מלאתי את הבית בחומרים נפסדים, בספרים ובממתקים, והתכוננתי נפשית לחוויה המענגת.

הראשון היה דווקא בן השמונה שלי. החלטתי, שמכיוון שהוא חוזר כל יום בשלוש, אז הוא הראשון שיקבל שעת איכות מאימא.

מיד אחרי ארוחת ארבע קלה, כשראיתי שהילד כבר התאפס אחרי יום לימודים ארוך ומייגע, הזמנתי אותו לשבת אתי בחדר המגורים ולכייר בפלסטלינה.

"פלסטלינה?" הוא שאל בתימהון. "לא בא לי... יש לי ספר מעניין ואני רוצה לקרא אותו".

"הי, לא סתם פלסטלינה", לחשתי בדרמתיות. "פלסטלינה עם אימא!"

"עם אימא?" הילד לא הצליח לרדת לסוף דעתי. "למה פלסטלינה צריכה אימא?"

"לא", נופפתי בידי ביאוש. "אני מתכוונת שאני בעצמי אשב ואשחק אתך בפלסטלינה".

"למה, את חולה?" התעניין בני יקירי אשר אהבתי.

"חס וחלילה!" הזדעקתי. "אני נראית לך חולה? בסך הכל אני רוצה לבלות אתך שעה נחמדה בתוספת פעילות מעניינת… אולי אתה מעדיף משהו אחר? גזירות? הדבקות? משחק חברה?"

"את יודעת מה, אמא", ריחם עלי הבן. "אולי יותר מאוחר, אם יהיה לי זמן, אני אשב לשחק אתך, טוב? עכשיו אני רוצה לקרא קצת בספר שלי…"

התלבטתי. לא זכרתי אם בספרים ובכתבות שקראתי על זמן איכות כתוב שצריך ל ה כ ר י ח את הילד לקבל אותה. אבל עד ששקלתי בדעתי כבר פרח לו הבן יקיר שלי והשקיע חוטמו בספר ולכו תוציאו אותו משם.

בצר לי פניתי אל בת העשר, שישבה והכינה שיעורי בית.

"מתי את מסיימת?" שאלתי אותה.

"עוד מעט", היא ענתה. "יש לי שיעורים בחשבון, בתורה, בגיאוגרפיה, באנגלית, בהיסטוריה ובמלאכה".

"מלאכה!" קפצתי. "אולי את רוצה לעשות אתי מלאכה?"

"אמא", זהרה הילדה. "את אוהבת מלאכות? אז אולי תגמרי את המלאכה שלי? אני ממש לא סובלת את שיעור מלאכה. כל כך משעמם! אנחנו רוקמות תמונה ואני בכלל לא אוהבת לרקום. אולי תעשי את זה את ואני אגמור בינתיים את השיעורים בחשבון, בתורה, בגיאוגרפיה, באנגלית ובהיסטוריה?"

נסוגתי משם באלגנטיות. אם הבת שלי ירשה ממישהו את חוסר הסימפטיה לשיעורי מלאכה, אז היא ירשה את זה ממני. עד היום אני לא שוכחת את המאבקים שהיו לי עם המורות למלאכה, שהתעקשו שידי השמאליות תרקומנה מפיות ותמונות למכביר, ואני, כל מה שרציתי היה פשוט לכתוב איזה שיר או סיפור... (איזה מזל שהיום אני סופרת ולא תופרת!)

ניסיתי את מזלי אצל הגדולה יותר, בחורה בת שתיים עשרה עם דעות מוצקות על החיים ועל העולם. היא דווקא הסכימה, אבל הייתה לי הרגשה שהיא פשוט מרחמת על אמא שלה הדחויה, שעוברת מילד לילד ומקבצת תשומת לב. אז ויתרתי.

מכיוון שבן החמש הלך לחבר, את שעת האיכות המרוכזת קיבל לבסוף בן השנתיים.

הוא היה מאושר עד הגג לשחק אתי בפלסטלינה ולהדביק מדבקות. אבל אז כבר היה מאוחר מדי, ולא נותר לי אלא להשאיר אותו עם הפלסטלינה ליד השולחן ולרוץ להכין ארוחת ערב לפני שכל הילדים הרעבים יפרצו למטבח וישימו עליו מצור.

אז בקיצור, אם אתם זקוקים לשעת איכות מרוכזת ומעניינת במיוחד, אתם יכולים להתקשר אלי. כל החומרים עלי!

Image

תגובות   

0 #1 אם טובה דיהדב ברק 2008-08-27 10:14
הרשימה אכן קולעת לאחת הבעיות הסיסיות בחיינו. היה זה וויניקוט שטבע את הביטוי 'אם טובה דיה' שפירושו האם הנמצאת עם ילדה, המהווה חלק מתוך הסביבה שלו ובכך מקנה לו בטחון. כאשר מתבקש, מבחינתו, הוא פונה אליה לפעילות משותפת וכן להיפך, כאשר היא יוזמת. אין מצב כזה שבו ניתן לאכוף 'חוויה משותפת', נהפוך הוא, כפי שהרשימה מעלה בהומור, כפייה מונעת כל חוויה.
ביומן קובעים פגישות עבודה, פגישות עם חברים על כוס קפה (כשהמוטיבציה באה אהדדית). ניתן, אולי, לבנות סדר שבוע שבו ישנה משבצת לפעילות משותפת: טיול, גן משחקים, משחקי חברה בבית, ובלבד שתהיה זו החלטה משותפת של כל הנוגעים בדבר.
כפי שראינו הזמן הוא זמן והאיכות היא איכות ואי אפשר לאנוס אותם להתחבר, לרוב חוויה משמעותית מתרחשת תוך כדי קשר קבוע ומתמיד.
קשר עם ילדים, הוא תהליך הנוצר מיום היוולד הצאצא ולאורך כל חייו ואז תבואנה הרבה 'שעות איכותיות' שלא לומר חיים משותפים איכותיים.
עד כאן הייתה תגובת בית הספר למצב - השאר זיל גמור.
בברכה, דובי ברק
0 #2 היי רק אתרוחמה 2008-09-07 05:38
עשי מה שמתחשק לך, אל תייסרי עצמך עם יסוריי מצפון, כי את לילדייך בבית, וזה אומר הכל.
כשאת לידם, את נותנת כוחות ואנרגיות, שלא משתוות לאחרות.
שמרי נפשך, שמרי נפשם.
0 #3 נהניתי לקרואגתית איל 2012-01-24 02:29
:lol:
קצת טבעיות, בהחלט לא מזיק.
תודה על שהכנסת לפרופורציות..

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן