לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

להרחיב את העולם | אסתר ניסן


מכל הטורים היפים המתפרסמים בעיתון, אני אוהבת במיוחד לקרא טור מסוים, שבו מגישה הכותבת בכל שבוע סיפורים מתוקים, ישר מהחיים, על כל מיני אנשים רגילים, או יותר נכון, נשים רגילות המסתובבות בינינו.

 


אין לנשים הללו שום הילה או סימן הכר מיוחד.

 

זו יכולה להיות השכנה ממול או הגננת של הילדה או אשתו של החבר של הבעל או...
את בעצמך.

 

כן, כן, את, שקוראת עכשיו את השורות הללו. גם את אישה מיוחדת במינה, וגם לך יש את הסיפור שלך.

 

לפעמים אני חושבת על זה... זה כל כך מעניין!

 

בעולם יש מיליארדים של בני אדם, המכונים בשמות כוללניים כאלו, כמו עם, או אומה, או אוכלוסייה, או המון, או ציבור.

 

אבל השמות הללו באים לספר על איש ועוד איש ועוד אישה ועוד אחת וילד וגם ילדה, ותינוק ועוד אחד.

 

כל אחד, לפי היהדות, הוא עולם שלם. עולם שלם של רגשות ושל מחשבות ושל רצונות ושל מה לא.

 

וגם את/ה ואני, כל אחת מאתנו, הוא עולם שלם בפני עצמו.

 

כל אדם, כך גורסת היהדות, צריך להרגיש כי בשבילו נברא העולם. ואם העולם נברא בשבילו - אם הוא עצמו עולם מלא - מה רבה האחריות הרובצת על כתפיו!

 

מי שמזלזל בעצמו, חושב שהוא 'אפס' ולא מחשיב את עצמו במאום, הרי שהוא פוגע לא רק בעצמו אלא בעולם כולו.

 

אם שאיננה מרגישה בטוחה בעצמה וחושבת שהיא כישלון, תשדר זאת לסביבתה הקרובה ותגרום נזקים לא רק לעצמה, אלא גם למשפחתה ולמכריה.
בספרה הנפלא: "ואהבת - כך נחנך את ילדינו לאכפתיות", ממליצה הפסיכולוגית מרים אדהאן לכל אם לאהוב קודם את עצמה לפני שהיא מנסה לאהוב את בני משפחתה, ולטפוח לעצמה על השכם כאשר אין מי שיעשה זאת בשבילה...


בקטע מלבב בספר מתארת אם יום אחד מימי החופשה בו לקחה את ילדיה הקטנים לגן החיות, וכששבה עמם מותשת כליל, המשיכה להעסיקם תוך כדי בישול וניקיון הבית. והנה, כששב בעלה מעבודתו, רגז לגלות כי היא שכחה לסדר עניין מסוים בבנק... היא הייתה על סף התפרצות כעס, אך לבסוף השתלטה על עצמה ובמקום זה החלה לקרא את רשימת הישגיה לאותו יום. הילדים התחילו לצחוק, וגם בעלה הצטרף לצחוק הכללי בסופו של דבר.
"אם איש לא יוקיר את מאמצי אעשה זאת אני, ובקול רם אם יהיה צורך בכך!" מסיימת אותה אם את תיאורה.

 

כמה נבון! כמה חכם!

 

כאשר אנו, כאימהות, נלמד להעריך את עצמנו כעולם שלם, נוכל גם להעריך ולטפח את משפחתנו.



ועוד הרהור עלה בי בעניין הזה של "כל אדם הוא עולם".

 

אתן יודעות מתי אני מרגישה את זה במוחש?
לאחר הולדת ילד.

 

ביום השחרור מבית החולים, אני יוצאת משער הבניין, כשבידי חבוקה החבילה היקרה ביותר בעולם, ובתוכה צנוף עולל רך, שעד עתה היה חלק ממני, והנה, בחסדי השם יתברך, הוא הפך ליצור עצמאי.

 

אני פוסעת אל החצר המוצפת שמש (או גשם, תלוי בתאריך) ומצפה למחיאות כפיים סוערות, לפרחים שייזרקו עלי מכל הכיוונים.
אבל בחוץ, עולם כמנהגו נוהג.

 

אנשים ממהרים לכל כיוון בלי לשים לב לכך שאדם חדש מתחיל פה עכשיו את צעדיו הראשונים.
כי זה העולם שלהם!

 

אבל אני, אני בעצמי עולם שלם, ובעולם שלי אף אחד לא ממשיך ללכת בלי לשים לב!

 

כל כולי, כל החושים והרגשות והתחושות הכלל עולמיות שלי מרוכזות עכשיו בתופעה הפלאית והניסית הזו ששמה: "תינוק חדש".

 

וככה זה גם, לא עלינו ולא עליכם, כשזה הפוך, כמו שספרה לי פעם דיתי, שתינוקה הקט היה מאושפז בבית חולים עקב חיידק מסוכן שתקף אותו.

 

"ישבנו בבית חולים יומם ולילה", היא מתארת לי. "אני למשל, יצאתי רק מידי פעם לגיחות קצרות ממש. הייתי צמודה לתינוק בגלל שעות ההאכלה הצפופות, וגם משום שלבי לא נתן לי לעזבו. בעלי הכריח אותי לצאת מידי יומיים כדי להתרחץ ולהכין בגדים נקיים לשאר הילדים, שהיו מפוזרים בין אחיותיי הנשואות. אני זוכרת שכשיצאתי החוצה מבית החולים, נדהמתי לראות שהכל ממשיך כרגיל. השמש זורחת ואיש איש עסוק בענייניו. חטפתי ממש שוק!"

 

אבל בעולמה של דיתי התרכז הכל סביב התינוק החולה, וכך זה היה עד שהוא החלים וחזר הביתה.

 

כי ככה זה, כל אדם הוא עולם, עולם בפני עצמו.

 

החכמה היא לדעת להשתתף בעולמם של אחרים, כי ככל שאתה משתתף יותר, אתה בעצם מגדיל את העולם שלך ומרחיב אותו יותר ויותר.

 

גדולי ישראל הם אומנים של ממש בדבר הזה.

 

פעמים רבות קראתי על צדיק שפרץ בבכי בגלל סבל של יהודי, על צדיק שלא הצליח לישון בלילה בשל בעיה שהתעוררה אצל מישהו, על תפילות שנשאו שוב ושוב עד שהגיעה הישועה…


אצל גדולי ישראל כל המחסומים פתוחים. נשמתם הגבוהה היא רחבת אופקים מעין כמוה, והם מצליחים להכניס אל עולמם הפרטי את כל מי שזקוק להם.
אם נשכיל גם אנו לפתוח את לבנו ואת נפשנו על מנת להכיל את הזולת, לקלוט אותו ואת רגשותיו, לנסות להבינו באמת, הרי שעולמנו שלנו יתרחב אף הוא לאין ערוך, והראשונים שירוויחו מכך יהיו – אנחנו!

 

 

תגובות   

+1 #1 כמה נכון!עדינה 2008-10-30 21:30
אם רק היינו מצליחים להטמיע תובנה זו ולהרגיש באמת יצורים ייחודיים ובעלי חשיבות, סתם מעצם ברייתנו, ודאי היינו טובים יותר אחד אל השני ומעריכים במידה זהה את הסובבים אותנו.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן