לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

כל אחד הוא אחר | אסתר ניסן

פעם, כשהייתי תלמידה, המורה לספרות הקריאה לנו סיפור על בית ספר ביער.

 


באותו בית ספר (אינני זוכרת את הפרטים, אנא סלחו לי, אבל מה שחשוב זוהי רוח הדברים) לימדו את כולם לקפוץ למרחק כמו הצפרדע (שאם אינני טועה אף הייתה היוזמת של כל הרעיון) וכמובן שרבות הן החיות שלא עמדו במשימה הזו ודינן נגזר לקלון.

הנמשל של אותו סיפור הוא שבתי הספר שלנו דומים במקצת לאותו בית ספר יערי. כולם לומדים את אותם המקצועות באותה הרמה, פחות או יותר, ומצפים מהם להגיע לאותם השגים, פחות או יותר, דבר שלכשעצמו הוא די מגוחך אם מתבוננים בו קצת יותר לעומק. כי הרי כל אחד הוא אחר!

אבל אני רציתי הפעם לדבר לא על הצד הלימודי של העניין אלא דווקא על הצד ההתנהגותי.

עלינו, הורים ומורים, לזכור ולשנן לעצמנו, שלא כל הילדים הם אותו דבר.

יש ילדים שאוהבים ללמוד, יש כאלה שלא.

יש ילדים שאוהבים חברה, יש המעדיפים שקט ושלווה.

ילדים רבים אוהבים לעזור בבית, רבים עוד יותר מתקשים בכך.

יש המסוגלים לשבת ולקרא ספר במשך שש שעות ברציפות, בלי לאכול או לשתות, ושי כאלו שאחרי חצי שעה נהיה להם קצר בפיוזים.

יש ילדים שאוהבים לחלום בהקיץ, יש ילדים שבכלל לא אוהבים לחלום.

יש כאלה עם ביטחון עצמי מופרז ויש אשר בטחונם העצמי שואף לאפס.

בקיצור, כל ילד הוא עולם מלא, שונה, אינדווידואלי, ואי אפשר להקיש מאחד לשני.

למה התעוררתי פתאום לכתוב על העניין הזה?
בגלל נחמה.


נחמה היא אישה צעירה, קופאית במינימרקט השכונתי. נוצרו ביננו קשרים חמימים, ומידי פעם, כשהאזור שקט, אנחנו אפילו מצליחות להחליף מילה או שתיים מעבר לרשימת המצרכים הסטנדרטית.


נחמה התגלתה לי כאישה נעימת שיחה ונבונה מאד, וניתן לומר שאני בהחלט נהנית, וגם לומדת הרבה, מהשיחות המינימרקטיות החפוזות הללו.


בוקר אחד, לאחר שהעברתי חלב וגבינה תחת שבט בקורתה של נחמה, היא פלטה כבדרך אגב: "אתמול הייתי באסיפת ההורים של כבי".


כבי היא בתה בת השמונה של נחמה.


"נו?" התעניינתי.


"ברוך השם", ענתה נחמה, מהורהרת. "המורה אמרה עליה רק דברים טובים, אבל היא טענה גם שכבי מעט מסוגרת. לכבי יש חברה טובה, דיתי, והן ממש צמד חמד. הולכות לכל מקום ביחד, עושות הכל ביחד, ממש כאילו הדביקו אותן בדבק. בעיני המורה זה לא כל כך מוצא חן. 'אני מצפה שכבי תהיה יותר מעורבת בענייני הכיתה, שתפתח את המעגל החברתי שלה', היא אמרה לי. 'האם היא לא חברותית?" נבהלתי. 'לא', הרגיעה אותי המורה. 'היא אהובה על חברותיה, אבל חברותה עם דיתי כה אדוקה שהיא קצת מצמצמת את האפשרויות החברתיות של הילדה', היא הוסיפה".


בנקודה זו השתתקה נחמה, והסירה כמה גרגרי אבק מהדלפק שלצדה. למזלנו הייתה החנות ריקה מקונים בשעה זו, כך שיכולנו להמשיך לשוחח.


"ומה את חושבת?" שאלתי בעדינות  כשראיתי שהיא שוקעת בהרהורים.


"אה", הצטחקה נחמה. "אני פשוט נזכרתי באותו רגע בעצמי. הילדה הזו כל כך דומה לי! הגדולה יותר, שלומדת בכיתה ד', דומה 'בול' לבעלי: סוערת, דומיננטית, מוקפת בחברות מכאן ועד להודעה חדשה. כל היום מצלצלים אליה ומזמינים אותה לבוא ובאים אליה... אבל כבי היא כמוני. בדיוק. כשאני הייתי קטנה לא אהבתי חברה. הייתי קצת ביישנית, בגבול הנורמלי. אהבתי שקט ושלווה. הייתה לי חברה טובה אחת, נאמנה, שלמדה אתי בכל השנים, גם ביסודי וגם בתיכון, ואנחנו, לא תאמיני, חברות עד עכשיו. כל מה שהייתי צריכה זה חברה אחת, לא יותר. זה הספיק לי לכל חוויות הילדות והנערות שלי. אומנם הייתי אהובה בחברה, לא הסתגרתי. אבל לא אהבתי להיות במוקד העניינים. ותאמיני לי שהיה לי טוב!"


"אני מאמינה", אמרתי בשקט. מול עיני צפו ועלו ילדי האהובים. כל אחד מהם הוא כל כך אחר, כל כך שונה!


אפשר ליצור מכולם איזו סכמה קבועה?


הרי זה בלתי אפשרי בעליל!


"מה אמרת למורה?" שאלתי לאחר רגע.


נחמה חייכה. "האמת היא שלא אמרתי לה את אשר על לבי. המורה של כבי היא טיפוס דומיננטי מאד, חברה'מנית גדולה. הלימודים השנה הן חוויה לימודית מתמשכת בשביל בנות כיתתה. היא באמת מיוחדת! נראה לי שהיא, בילדותה, הייתה מוקפת קהל מעריצות. הכריזמה שלה בהחלט מושכת! אבל אני לא חושבת שהיא הייתה מבינה אותי. לכן רק אמרתי לה שאני אעקוב אחרי העניין, הודיתי לה על כל ההשקעה בילדות, ובזה סיימנו. הרי לא כל המורות הן אותו דבר, בדיוק כמו ילדים..."


"אני חושבת שיש כאן חסד עצום משמיים", אמרתי בחיוך. "תארי לך כמה משעמם היה בעולם אם כולם היו אותו דבר".


"לא רק משעמם", אמרה נחמה, "אלא בלתי אפשרי. כי הרי אם כולם היו אותו דבר, כולם גם היו רוצים לעסוק באותם מקצועות ולגור באותם מקומות. אם כולם היו סוערים, מי היה עושה את כל העבודות השקטות והרגישות? ואם כולם היו עדינים ושתקנים, מי היה עושה את הפעולות הדורשות אגרסיביות? אם כולם היו אוהבים אווירה פסטורלית, מי היה מקים ערים מתועשות? ואם כולם היו רגישים או פחדנים, מי היה עושה את הדברים הדורשים אומץ? העולם לא היה מחזיק מעמד אפילו דקה!"


"כמה שזה נכון", מלמלתי, ואספתי את המצרכים לתוך שקית ניילון מרשרשת.


נחמה כבר לא שמעה אותי. היא החלה בעריכת חשבון ללקוחה שבדיוק סיימה את קניותיה, ואני פניתי אל עבר הפתח, עם חומר למחשבה בשבילי וגם... בשבילכם.
 



 

תגובות   

0 #1 מאמר חכם ומחכים..ציון חורי 2008-11-26 08:25
הניתי מאוד מקריאת הכתבה.
אשמח מאוד לקבל בעתיד כתבות ומאמרים בסגנון זה.
0 #2 מעניין ומשכיל.ציון חורי 2008-11-26 08:28
כל הכבוד ויישר כח למפעלכם החשוב!!!

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן