לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

תפילה. לא כספומט | שרה לב

ריבונו של עולם, אבא שלי,

שוב לילה. סוף סוף שקט. ושוב אני מתגעגעת.


מנסה לאסוף את עצמי בכתיבה, לרכז את המחשבות והתחושות, ולמשש את העצירה מהמרוץ הגדול של היום. לא שהיה היום משהו מיוחד. סתם קמנו התלבשנו הלכנו חזרנו אכלנו היינו שאלנו ענינו פיזרנו סידרנו התלכלכנו התקלחנו והלכנו לישון. יום רגיל בבית רגיל, שבו גדלים, בהתלהבות וברעש רב, 14 נשמות ילדיך. בעלי ואני ותריסר ילדינו, שנהיה כולנו בריאים. אני נזכרת בכל עשרות הפעמים שבהן נשאלתי "איך את מסתדרת?" בהמון גוונים של טון. מהתפעלות והערצה עד רחמים ורתיעה. איך את מסתדרת, אמא לשניים עשר ילדים?


תמיד, במקום לענות, אני מחייכת. מה אני יכולה להגיד? מי אמר שאני אמורה להסתדר? מה זה נקרא להסתדר? כולנו גדלים משנה לשנה, עוברים שינויים, עוברים קשיים, יש תקופות של ירידה ותקופות של התאוששות וזמנים של צמיחה. ממש כמו העצים בחצר שלנו – פעם עומדים בשלכת ופעם מוציאים פירות.

 

אבא שלי.


לפני שלימדת אותי ברחמיך שאפשר לדבר איתך ושאתה מקשיב, הכרתי רק תפילות מסוג כספומט. באים, מבקשים, מתחננים, מקבלים, מודים, מסתלקים. ואתה יודע שאנחנו, מנקודת מבטנו הצרה והמצומצמת, מבקשים לעיתים קרובות גם שטויות שלא ייטיבו איתנו כלל. לכן, לא תמיד אתה נותן, יש תפילות שנענות ויש תפילות שלא.


כשמתפללים בשפת כספומט, קורה משהו לא טוב לתחושה הפנימית. פתאום לא בטוחים שאתה שומע, עובדה שאתה לא עונה. זה סודק איזה סדק בתחושת השייכות אליך, שובר את הקיר הדק שבקושי הצלחנו לבנות.


אנחנו יודעים שאתה מלך מלכי המלכים שליט עליון בצבאות של מעלה ובצבאות של מטה וקולט כל מילה ותנועה. גדלנו על זה. אבל כשמתפללים כספומט, נוצרת תחושה שאתה שומע ולא מתעניין, יודע ולא מתייחס. כמו ילדים שאבא שלהם עסוק ולא שם לב בכלל שהם הביאו ציור יפה מהגן או שנצבטה להם האצבע ויורד להם דם.


מאז ומעולם לא הייתי משוכנעת  אם אני מעניינת אותך, אם עשיתי מעודי אפילו דבר אחד שווה בעיניך וראוי לתשומת ליבך, והתפילה הכספומטית, בייחוד החלקים המסורבים שלה, העמיקה את הספק. מה לך ולי. מי אני שאעניין אותך בכלל. אתה עם הצדיקים שלך, מתפעל מהם ועוזר להם, ואני – אני כזאת קטנה ודלה ומוגבלת. מה כבר יש לי בשבילך...


ואחר כך, כשבאה שעת צורך אמיתית, כשמישהו חלה או שהפרנסה נתקעה, נשק התפילה היה חלוד ולא מתוחזק, והספק ניגן בפנים חזק ומחריש אוזניים – "מי אמר שהוא רוצה להיענות? מי אמר שהוא רוצה לרפא? אולי לא... יש המון אנשים שנפטרים ממחלות. ויש המון עניים אומללים. מי אמר שהוא לא מתכוון לפרק לי את כל המציאות? אולי הוא כועס. יש לו אלף על מה".


תפילת כספומט מרחיקה ממך יותר מכפי שהיא מקרבת. כל מענה לתפילה מעורר התרגשות, אבל כל סירוב פותח מרחקים, ועובדת חיים היא, שהמרחקים יותר עמוקים מהניסים.

רק השיחות הפרטיות הסודיות האלה שבינינו, שמות את הדברים במקום.


רק בדרך הזאת של לדבר בלי קשר לתוצאות, בלי קשר למעשים, בלי קשר לשום נתון מצידי בעיניך, ולשום נס מושיע מצידך בעיני, מתגלה האהבה מחדש. האהבה שאהבנו פעם, לפני הגוף, ושנאהב בעתיד, אחריו, אבל כאן בעולם היא כל כך נעלמת.

 

**

היום כבר שקוף וגלוי לעיניים, כמה כוח יש למילה לסגור מרחקים. העידן הסלולארי שלנו כה מפותח, שאשת אסטרונאוט יכולה לצלצל אליו לירח ולשאול, "ג'ק, איפה שמת את האנטיביוטיקה של הילד לפני שהמראת?"  


ביום שישי האחרון נזכרה ילדתי בת התשע, שהיא צריכה סיפור לשיעור פרשת שבוע. היא צלצלה לסבא, והוא סיפר לה סיפור יפה ומפורט. "שבת שלום ותודה, סבא", אמרה לפני שסגרה, "מה זה הרעש הזה, אתה בבית?"


"לא, מותק", הוא ענה בטבעיות, "אני לא בבית עכשיו, אני בטיביליסי".


לא רק לפני דור זה היה הזוי, גם לפני עשר שנים לא יכולנו לדמיין שסבא ידבר בטלפון מתוך המכולת בגרוזיה, עם נכדה שמכינה שיעורים ליד שולחן קטן בירושלים. העולם, שנהיה היום כפר גלובלי, אומר רק דבר אחד – דברו, אני שומע. מכל מקום, בכל מצב.


ככה נוצר קשר. התפילה יוצרת קירבה. העולם עוצר ונהיית אהבה, ונולדת אמונה מוחלטת, בהירה. אתה פה, אתה נוכח. תוך כדי שאתה בורא, אתה קורא, אתה מסביר.

 

**


לכן אמרתי לך מה שאמרתי, אבא, בשבוע שעבר באמצע הלילה, בבית העלמין בצפת.


טיפסנו במדרגות האפלות המובילות אל הצדיקים, עד רבי  לייב איש חברון. ראיתי מלמעלה את האוטו ובו כל תריסר ילדיי זז קצת מרוב ההמולה שבפנים, ושמעתי את קולותיהם מתגלגלים עמומים אל חשכת הלילה הסובבת. עצמתי עיניים ואמרתי לך בכוונה גדולה, באמונה פשוטה, ובכל חום ליבי – אבא טוב, אהובי, אוהבי. בתור אמא לשתיים עשרה נשמות טהורות שהפקדת בידיי, ילדיי, עלי לבקש ממך פרטים רבים בלי סוף. בריאות ופרנסה ותורה ויראה ואריכות ימים וזיווגים הגונים והצלה והצלחה וברכה ושמחה.

 

אבל אני מבקשת רק דבר אחד. תזכה אותם, ריבונו של עולם, לפנות אליך בדברים. שישאלו ואתה תענה, שיבקשו ואתה תתגלה, שיגדלו ואתה תלווה... שחייהם יהפכו לדו שיח מתמיד, ותהיה אתה התשובה הפנימית, האמיתית, היחידה, לשאלה "אז איך הם מסתדרים".

 

תגובות   

+1 #1 תודהאביבה 2008-12-10 11:30
איך את מצליחה לגעת בנימים הכי דקים של הנפש? פתחת לי חלון לעומקים ואפשרויות...
0 #2 כמה מרגש! כמה מדויק! יוצא מן הלב ונכנס אל הלבהדס 2008-12-12 16:54
תודה. תודה על הדיוק. תודה על האמת האמיתית המבוטאת כה יפה. תודה!
0 #3 רים יורמן 2008-12-13 04:55
לא טוב היום אדם לבדו"
ויצר לו הבורא אישה לצחדו.
ואמרו:עשרה קבין שיחה ירדו לעולם
תשעה לבנות חווה וקולן לא נאלם:
ראה, אבבינו שבשמים
איזו את ביתך
החוה קשרי עמך ומלמדת איך איתך
אפשר לחוש שייך,לחוות קשר אמיתי:
לדעת: אני שלך ואתה לעולם איתי.
תודה על מילים היוצאות
מהלב,
רומזות על קשיים,מבליעות כאב,
טחוגגות בגדולקשר מופלא.
רוצה באמת? גם את יכולה
0 #4 איזה מופלא ! תודה תודה תודה!Temima 2008-12-30 14:32
שה' יתן לך כח להמשיך....בשמחה :-)
0 #5 מדהיםאיילת 2009-03-03 13:46
התרגשתי עד דמעות, את כותבת מאד יפה.
תודה.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן