לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בסרט הזה עוד לא היינו | שרה לב


היה אחר צהריים רגיל, אפילו התפללתי עליו מראש.

בכל זאת קמתי מהשינה הלומה קצת, והילדים התנפלו בלי שהיות. רציתי להיות עליזה ושמחה אבל איכשהו הקצב בחוץ היה מהיר יותר ממני והעומס, כמו תמיד, מורכב ורב. חד עין היה מבחין כבר בתחילה, איך נוצר מין חוסר תיאום בין החיצוניות לבין הפנימיות. קרע קטן ביני לבין המציאות, שככל שהזמן עובר והרעש גובר, הוא הולך מעמיק, הולך ומתרחב.

כשאני מנסה לתאר איך זה בדיוק התרחש, ומה עבר עלי עד שמצאתי את עצמי בשש וחצי, מוקפת מטבח הפוך שקשה לדמיין, ובו ילד עייף ורעב, תינוקת עצבנית ובוכייה, ילדה שלומדת למבחן בהנדסה (איתי!) עם מד-זווית ומחק ועיפרון וחוברת ומחברת ודפים באמצע הכל, ובנוסף – גם קערה של מיקסר ובה עיסת עוגיות המחכה בדממה לעבור לסלסילות ניר ולהיאפות לתפארת – איך בדיוק נוצרה המציאות הלא הגיונית הזאת, ולמה לא נערכנו מראש, ואיך מצאתי את עצמי לא משתלטת, ואיפה היו הגדולות, ולמה הילד המסכן עוד לא קיבל את האוכל והמקלחת שלו, ומה גרם לתינוקת להיות חסרת מנוחה, ולאן נעלמו דפי החזרה שחילקה המורה, אלה שבלעדיהם היינו צריכות לנחש מתוך הספר איך לומדים ועל מה המבחן –  לכל השאלות האלה אין בכלל תשובה.
אין גם מילים להסביר.

פשוט השם בורא כל יום מציאות אחרת, שונה, עלילה מושלמת, סרט חדש.
ואני מוצאת את עצמי כל יום בתוך סיפור אחר. לגמרי. כזה שלא הייתי בו אתמול ולא אהיה בו מחר.
והיום זה באמת היה סרט עוצר נשימה.
ומעצבן.
ומלוכלך.
ומיילל.
ואשם.
הסעיף האחרון הוא כמובן זה שמעניק את הטון הרגוז המשתלט על הכל.

אני הייתי אשמה שלילדה אין את השכפולים הנחוצים, והיא לא יודעת לשבת בחדר שלה, בשעה סבירה כמו שלוש אחר הצהריים, ללמוד בשלווה, לדעת הכל, ולסדר אחר כך את הילקוט בשלמות – כי איפה הם הרגלי הלמידה שהייתי אמורה להקנות לה?

הייתי עוד יותר אשמה שהילד העייף, שכל רצונו הוא ארוחת ערב זריזה, מקלחת מהירה והשכבה מוקדמת, צריך לחכות עד שאגמור להרגיע את התינוקת. ונפלתי לגמרי, כאשר ראיתי אותו בא עם מספרי פרחים ענקיות לגזור את המזנון של הסלון (במקום חלק, לא על השריטות הקודמות חלילה), והוצאתי עליו שאגה של נמר טורף.

אני הייתי אשמה שהמטבח היה הפוך כל כך – אלא מי?

ואני הייתי לא הגיונית לגבי עיסת העוגיות – כי או שלא הייתי צריכה להתחיל אותה בכלל, לפי הנתונים שמסביב, ומי אמר שזאת מצווה גדולה, או שהייתי צריכה כבר לאפות אותה מזמן. אחת משתיים.

אז בתחילה, העמדתי פנים שהכל בשליטה, וניסיתי להזיז את הילדים כל אחד למקום אחר ולפעול להחזרת הארגון על כנו. כשראיתי שאני לא מצליחה לגמרי, ניסיתי חלק, וגם זה לא הלך.
חשבתי לגייס כמה מתנדבים בעל כורחם ולחלק תפקידים ולנצח את ההתפרקות, אבל לא היה ממי לבקש: אחת היתה בטיול ואחת בחוג ציור, אחת השלימה מחברת שמחר תינתן לבדיקה (למה היא בכלל צריכה להשלים? למה לא מושלם לה מלכתחילה?) ואחת, כאמור, למדה למבחן בהנדסה (איתי!)

לא יכולתי להדיח כלים, לטאטא או לסדר. הייתי חייבת לענות לשאלות על זוויות קהות, להכין חביתה, ולהחליף טיטול.

הכל נערם והצטבר, ובתווך, כמו רובינזון קרוזו שנטרפה עליו ספינתו, עמדתי אני וכמעט נטרפה עלי דעתי.

השאגה של הנמר, היא שהוכיחה לי שחור על גבי לבן, (איזה לבן, אפור לגמרי) , שאחר הצהריים הזה לא דומה למשהו הגיוני, ושבעצם אני לא מצליחה להצליח. הכעס שפרץ ממני, הוכיח לי מה אני באמת מרגישה. נשברתי.

בטון מתון יותר, הסברתי לילד הנעלב את עמדתי בענייני מזנון ומספריים, ופניתי למטבח בחזרה.

שם, עם גב לילדים ופרצוף לכיור, פניתי להשם.

"אבא, בבקשה, אתה מוכן להציל אותי? תראה מה הולך כאן מסביב. תראה מה הולך בתוכי. אני שונאת הנדסה! אני לא מוכנה ללמוד עם הילדה שלי למבחנים! מה, גם את זה אני חייבת?!"

תסריט מפיל אימה של אינסוף מבחנים לאורך השנים  הבאות עלינו לטובה, הממתינים לי בשורה לבולעני חיים, זעזע אותי. "אני לא מוכנה להתחייב לעניין הזה. אני לא אחראית לציונים האלה. אני שונאת את המציאות הזאת, שהיא לא לומדת בעצמה. אני לא חייבת! ותראה איך נראה כאן הכל מסביב. תציל אותי אבא בבקשה".

היתה שם גם דימעונת אחת, ששטפה את זוויות העין ונבלעה, כמו שפריץ כזה של מים עם חומר ניקוי, שמתלווה למגבים של שמשת האוטו. ומיד חזרתי לעניין של כמה גרמים יש בקילו, ואיך אפשר למדוד פיל במאזניים.

"מה דיברת שמה?" שאל הילד העייף, חד העין.

"דיברתי עם השם", אמרתי, לא מנסה להעמיד פנים בכלל. "אמרתי לו שיש כאן כזה בלגן ואני לא מצליחה להתארגן. ביקשתי ממנו שיעזור לי".

"אני מצלמת שש צילומים!" הדהדה קריאה לאישור ברחבי הבית.

"שישה", אמרתי בלאות, "בסדר".

לאט, כמו תמונה שעולה על תמונה, התחלף בי משהו.

רבע שעה אחר כך עוד הייתי מבחוץ באותה סיטואציה. החביתה כבר היתה על הצלחת. עכשיו מרחתי את הפרוסות, מרחיקה את הסכין מידיה המנסות לאחוז של התינוקת שעלי, ומתבוננת בזוית העין בשאלת העשרה: אם שני חתולים ושלושה חתלתולים שוקלים תשע קילו, ושלושה חתולים עם שישה חתלתולים שוקלים לא זוכרת כמה קילו, כמה שוקל כל חתול וכמה כל חתלתול?

הילד נטל ידיים, לקח ביס מהלחם, ומצא את קליפות הביצים שבהן השתמשתי לעיסת העוגיות.

הוא שלח יד בוחנת לשברים הלבנים ופצפץ אותן.

אחר כך התבונן בי מזוית עינו לדעת מה ייעשה בו.

"אתה יודע, אפשר לעשות מלאכה של הדבקה מקליפות של ביצים", אמרתי לו ותהיתי ביני לביני איך בעצם זה מתבצע. איך מנקים את הביצים מתכולתן הדביקה? ובאיזה דבק משתמשים?

"כן?" אמר הילד, "אז אני אבקש מהרב'ה שלי".

"מצוין", חייכתי מאוזן לאוזן, "הוא בטח ישמח, הרב'ה".

השווינו בין מלבן למקבילים.

הביס החמישי והשישי נבלעו.

התנורים צפצפו לאות, שהעוגיות סיימו את אפייתן.

התינוקת המשיכה ליילל וניסתה לאחוז את העיפרון בקצהו.

מכיוון מחברת יהדות באו שתי שאלות השקפתיות בעניין עם ישאל ואומות העולם.

נטלתי ידיים ואכלתי סנדביץ'.

תאמינו או לא, הרגשתי את הטעם.

אכלתי במתינות, בתוך כל הבלגן.

בירכתי ברכת המזון.

לקחתי את הילד שסיים לאכול, להתקלח.

השכבתי במצב רוח רגוע את התינוקת.

והחמאתי לילדת ההנדסה שלי שהיא יודעת את החומר נהדר ורואים שהקשיבה יפה בשיעורים. מה שנכון נכון. המחברת שלה אמנם רק לשליש ולרביע, כשחילקו דפי חזרה היא כנראה יצאה בדיוק שירותים, וכשהמורה הסבירה מה צריך ללמוד למבחן היא ריחפה אי שם על ענן קסום – אבל את החומר עצמו קלטה יפה. רואים שהקשיבה, ומה שלמדה – זכרה. הודו להשם!

בחיוך מרוצה היא אספה את עצמה עם כל החפצים (בערך), מהמטבח, ופנתה לישון, כשהיא מסכמת – "וואו, כמה שעות למדתי למבחן הזה! עכשיו בטוח אני אקבל יותר מתשעים".

וכמה אני? שאלתי את עצמי, "בעזרת השם", איחלתי לה.

אחרי שעה או קצת יותר, כשהיה שקט יחסי, ואני פניתי למלאכת שיקום ההריסות, חשבתי:
מהיום, לא מעניין אותי יותר שום דיווח חיצוני.

אם מישהי, אחות או חברה, תספר לי שהלכה לקניות.
או לרופא שיניים.
או שיצאה לפיקניק.
או ששטפה את כל הבית.
או שניקתה את התנור לפסח עם מסיר שומנים.
או שאפתה עוגת קצפה בת שלוש קומות.
או שתפרה לעצמה שמלת כלולות.
או החזיקה על הידיים תינוק עם כאבי אוזניים.
או שעשתה מלאכה מקליפות ביצים עם הילד, (מפני שהרב'ה לא הסכים בסוף).

שום דיווח חיצוני לא מרשים אותי יותר, כי גם אני "אפיתי היום עוגיות בריאות ולמדתי עם הילדה למבחן".
השאלה היא מה עבר עלי בינתיים. מה קרה לי מבפנים.

לכן, הבטחתי לעצמי, מהיום, בתגובה לכל דיווח חיצוני, אני רוצה לדעת רק דבר אחד – "איך הרגשת עם זה?"
חבטת את השטיחים שלוש שעות;
לקחת חופש שלושה ימים;
קנית שבע חליפות בשש מכירות;
בישלת והקפאת ארוחות לחמישה ימים;

ואיך הרגשת עם זה? היה לך טוב מבפנים?

כי אם כן, אז יופי.

ואם לא.. אם היה לך גיהינום של לחץ או של עומס או של אשמה או של כישלון, או – מה שהכי שכיח – של חוסר שליטה והתפרקות המציאות – אם היה לך לא כיף בכלל, אז כדאי לך בפעם הבאה.

להפנות את הגב לילדים, ולקרוא לעזרה.
איך שיוצא, עם שפריץ בעיניים או בלי.
אחרי השאגה של הנמר, או – מה שרצוי יותר – לפני.
לבקש מהשם.

הוא רואה, הוא יודע, הוא רוצה לעזור. הוא לא טרוד ביהדות או בהנדסה כעת.
והוא גם לא מאשים.

תראי שהרע יתחלף, ולמרות שזה לא יכול להיות, יהיה לך כיף.


 

תגובות   

0 #1 שרה לב, תודה!לימור 2009-01-26 11:34
תודה על הדברים שבחרת לשתף כאן (ותודה לבורא עולם שזימן לי את הקריאה הזו בדיוק כשהייתי זקוקה לה כל כך).
וישר כח על הכנות, וגם על ההומור, המודעות והתובנות שלך.
מאחלת לך (ולי ולכל הנשים היקרות שמתמודדות עם היומיום הזה, באשר הן) הרבה נחת ממשפחתך, מחייך, מעצמך...
יום טוב!
0 #2 הכותבת אלמנה רחמנא ליצלן?יהודית 2009-02-12 02:20
אין עוד מישהו מבוגר בבית...
0 #3 לא רלוונטי...שמעון 2009-03-23 14:54
הם משפחה חרדית ולכן סביר שהאבא בישיבה לומד תורה.
אבל זה לא החלק החשוב בסיפור גם לא כמות הילדים שיש לה (6-7 נראה לי) ושהיא במטבח עם הילדים...

אלא הרעיון היפה שכשקשה לנו והכל נראה לנו מתמוטת מסביב תמיד יש לנו לאן לפנות לעזרה, תמיד אפשר לעצור להסתכל לשמיים ולבקש עזרה להתמודד.
וכשמבקשים עזרה ומתחילים לפעול העזרה מגיעה אוטומטית ונהיה לנו קל יותר.

ולא פחות חשוב זה איך אנחנו מרגישים כתוצאה ממה שקורה, אנחנו יכולים לעשות דבר שנראה עצום אבל זה לא נותן לנו להרגיש טוב אלא זה סתמי לנו,
אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים וזה יעיק עלינו
ואנחנו יכולים לעשות דברים קטנים שיגרמו לנו להרגיש בשמיים!
ולדעתי זו הנקודה החשובה, אנחנו צריכים לעשות את הדברים שגורמים לנו להרגיש בשמיים ונותנים לנו כח ולא את הדברים שמעיקים עלינו!

בעצם להיות עצמינו באופן הכי אמיתי ושלם שניתן ללא תלות במה אנשים אחרים השיגו או חושבים, בעצם ללא השוואה לאדם אחר אלא רק לעצמינו!
פעם קראתי דבר תורה של רב שאינני זוכר את שמו שאף אמר שזו בעצם מהות החזרה בתשובה, החזרה לעצמינו, לאמת האמיתית שלנו שאיננה תלויה באישור הסביבה.

תודה!

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן