לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בזכות שניהם | אסתר ניסן

מאירה היא אחת מידידותי הטובות ביותר.

כשהייתה מאירה בת חמש עשרה השתנו חייה.

יום אחד היא התמוטטה בלי הודעה מוקדמת, הוחשה לבית החולים, ובבדיקות שנעשו לה התברר כי היא חולה בסוכרת נעורים.

עולמה של מאירה חשך בעדה.

"אין תרופה למחלה הזו", אמרו הרופאים, ולימדו אותה להזריק לעצמה אינסולין.

מאירה נכנסה לבית חולים כנערה בריאה ומאושרת, ולא חסר היה הרבה כדי שתצא משם כנערה חולה ולא מאושרת.

אבל לא כך היה.

בימים בהם שכבה בבית החולים, לאחר התדהמה הראשונית, בקשה מאירה שלא יבואו לבקר אותה, אלא רק בני משפחתה.

"אני צריכה קצת זמן לעצמי", היא הסבירה להוריה המודאגים. "אני צריכה לחשוב על מה שקורה לי".

והאמת היא, כך ידעה, שהיא צריכה ל ק ב ל את מה שקרה.

מאירה נכנסה אל תוך לבה, מחזקת בו את האמונה, מסלקת אט אט שאריות של תרעומת.

"אני יודעת, ריבונו של עולם, שאתה אוהב אותי כי אני הילדה שלך. אני גם יודעת שבחיים אנו אמורים להתנסות ולעמוד בניסיונות, ואני גם יודעת כי אין אתה מביא לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. עזור לי למצוא בקרבי את הכוחות לעמוד בניסיון הזה באמונה, בתקווה, בהשלמה ובאהבה".

באותם ימים אכן מצאה מאירה בתוכה כוחות נפש עצומים אשר לא ידעה כי הם גנוזים בה. היא לא הייתה לבדה במערכה. הוריה האוהבים, שראו את נחישותה ודבקותה במטרה, הביאו לה ספרים וקלטות, וגם הפגישו אותה עם אנשים שקיבלו ניסיונות - ועמדו בהם.

מאירה יצאה מבית החולים עם מרשם של אינסולין ובקומה רוחנית גבוהה יותר מאשר נכנסה אליו.

ההמשך לא היה קל לה, למאירה: ההגבלות הקשות באוכל, ההזרקה בכל יום, הבדיקות התכופות ומקרים של היפר והיפו איימו למוטט את חומות ההגנה שהיא בנתה לה בעמל רב.

רק בת חמש עשרה הייתה, ובעוד חברותיה מלקקות טבלאות שוקולד, היא נאלצה להתרחק מהן כמטחווי קשת. ההתמודדות לא הייתה קלה והיו גם רגעים של שבירה. אך תמיד, ברגע האחרון, נשלחה אליה יד משמיים ועזרה לה לעלות ולהתעלות.

עד היום אישיותה של מאירה היא אישיות נדירה במיוחד, וחלק מן הסיבות לכך ניתן לזקוף לעבודה האישית שלה ולניסיונות שעמדה בהם בכבוד.

מעולם, אבל מעולם לא היה ניתן לרחם עליה. היא הייתה הבחורה הכי שמחה במחזור והסתדרה יופי עם כל המגבלות שלה. היא לא הסתירה את דבר מחלתה כלל וכלל והייתה משוחחת על כך בחופשיות עם חברותיה, כך ששום סוד מכביד לא רבץ עליה והעליזות שלה הייתה פורצת ממנה ומקרינה על כל סביבותיה.

כשהגיעה מאירה לגיל נישואין, נראה היה ההר כבלתי עביר.

מכיוון שהמחלה שלה הייתה מפורסמת, היו ההצעות שהוצעו לה בלתי מתאימות בעליל, באופן צפוי אומנם אך מכאיב מאד.

"היא בחורה חולה", אמרו כולם. "היא חייבת להתפשר".

בימים הייתה מאירה משתדלת לשמור על חזות חייכנית ולהמשיך הלאה, אך בלילות היו דמעותיה מרטיבות את הכרית ותפילתה הייתה מזעזעת מרומים.

בגיל עשרים ושמונה עזבה מאירה את הארץ כדי לנסות את מזלה במרחקים. היא התגלגלה בבתים של קרובים ומכרים, מצפה לישועה.

יום אחד הציעו לה את אשר, בחור תושב הארץ שלמד בישיבה בחו"ל.

"מה הבעיה שלו?" שאלה מאירה, מציאותית עד כדי כאב.

"אין לו שום בעיה ספציפית", אמר המציע. "אבל הוא לא מצליח למצוא את זיווגו".

"בן כמה הוא?"

"בן שלושים ושלוש".

הם  נפגשו.

אשר לא היה בחור סטנדרטי. היה בו משהו שונה, מיוחד. הוא התפעל מאישיותה והשיחה קלחה ביניהם בחופשיות, אך בסתר ליבה חששה מאירה כי כאשר יעמדו לפני הכרעה גורלית, הוא ייסוג.

אבל אשר לא נסוג. היה בו משהו מיוחד, כבר אמרנו?

לאחר נישואיהם, בעקבות עצה טובה שקבלה, השתדלה מאירה לא לערב את בעלה יתר על המידה בענייני הסוכרת שלה. אך כשהבחין בכך אשר הוא שם לזה קץ.

"אני בעלך", הוא אמר לה, "לטוב ולרע. אם אחלה פעם בשפעת את חושבת שאסתיר זאת ממך?"

"שפעת זה לא סוכרת", אמרה מאירה בחיוך.

"בשביל בורא העולם זה אותו דבר, הוא ברא את שתיהן והוא יכול לרפא את שתיהן", היה אשר נחרץ בדעתו ומאירה חשה כאילו נפתחו לפניה כל שערי השמיים בבת אחת.

מישהו אמר שהחיים הם גן של שושנים?

ממש לא.

גם כשזוכים לאחווה ורעות צריך להמשיך להתמודד.

בתם הבכורה של אשר ומאירה נולדה לאחר תקופת המתנה קשה ומסוכנת. מאירה התקשתה להתאושש אך ילדתה המתוקה היוותה פיצוי מעל ומעבר. אשר סייע לה במסירות, מתחזק את הבית בסבלנות ובאורך רוח, נותן לרעייתו זמן להסתגל גופנית ונפשית למציאות החדשה בטרם תשוב לתפקד.

הרבה תפילות שפכה מאירה, הרבה תחינות שטחה בפני ריבון העולם לפני כל הולדת ילד ולאחריה. אשר תמיד עמד לימינה בדרכו האמיצה, בוטח בהשם ומסובב בחסד.

ואיזה בית הם הקימו!

אם יש בית שאני אוהבת להתארח בו זה הבית שלהם. תמיד שמח שם, וחם, ותמיד יקדמו את פניך בסבר פנים יפות ובאהבה, ואם תזדקק לעזרה - תקבל אותה מכל הלב.

כיום אשר ומאירה הם כבר הורים לחמישה ילדים בוגרים, בריאים בגופם ובנפשם ומיוחדים במינם.

"זה הכול בזכותו", אומרת מאירה ומצביעה על בעלה. "בלעדיו לא היה כלום".

"זה בזכותה", מתנער בעלה מ"אחריות". "בזכות האישיות המיוחדת שלה ובזכות תפילותיה שבקעו רקיעים".

ואין לי ספק ששניהם צודקים!


 

תגובות   

+3 #1 בזכות שניהםאורלי סופר 2009-02-10 23:34
ממש ריגש אותי ,הכוח שהשם נותן הוא אין סופי כמו שההתמודדות היא אין סופית רפואה שלמה אורלי :P
0 #2 inbal 2009-05-05 21:15
אהבתי מאוד לקרוא את המאמר. על האמונה בה' שנותן לנו המון אהבה כוח ורצון

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן