לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

להתחיל לדבר | שרה לב

"הכל נכון", אמרתי לגיטי, "אבל את רחמי השם רק הצדיקים משיגים ויודעים, ולכן בזמן כזה צריך להיות קרוב קרוב אליהם. רק אליהם. ולסתום את האוזניים לכל הקולות האחרים".

זה היה אתמול בלילה, בחתונה שהשתתפנו בה שתינו. ישבנו באחת הפינות של השולחן העגול הצדדי, ובזמן שכולן התרכזו בצלחת, צללנו פתאום לשיחה גלוית לב בעניין חרדות הימים ולבטים פנימיים.

המצב לא פשוט, כולם יודעים. כולם אומרים את זה. חיילי צה"ל נכנסו לעזה בשבת ועכשיו זה כבר לא משחק, לא רק חיל אוויר, עכשיו זה גם טנקים וחיל רגלים.

מה בדיוק קורה שם – לא אומרים. סוף סוף קיבל מישהו במדינה המטופשת הזאת שכל והטיל האפלה מודיעינית מוחלטת. אין כניסת עיתונאים, לא יודעים מה קורה. הלוואי שלא יהיו הרוגים ופצועים, הלוואי שהשם יילחם לנו, יקום ויצא בצבאותינו.

"אז מה עושים", היא שאלה, "איזה לחץ. צריך להתפלל. הרבה! וגם על הגשם ועל כל החולים ועל גלעד שליט ועל פולארד, מסכן, כולם עסוקים ושוכחים אותו. ועל כל הילדים והמשפחה ועל הבריאות ועל הפרנסה. תאמיני לי אני נחנקת. אין לי אוויר. אני לא מעיזה לפתוח את הפה, כשהילדים מתישים אותי בבית אני אומרת, "השם, תודה שיש לי בית, תודה שיש לי ילדים. תודה שאני אמא שלהם, תודה שיש להם על הראש של מי לטפס".

היא חייכה אבל בעיניים שלה צעקה מצוקה.

"תראי איך יצר הרע יודע לשים לנו רגל על הצוואר", אמרתי לה, "תראי איך הוא יודע לחנוק. זה כל מה שמעניין אותו, להשתיק. לסתום לנו את הפה,  שלא נוציא מילה אמיתית מבפנים. שגם כשאנחנו כמעט מעולפים נמשיך לחייך ונחרחר בשארית הכוחות, הכל בסדר.. איתנו... תודה.. בורא עולם.. שיש ילדים.. שיש קשיים... שיש אמא.. שיש בית.. תודה....

וככה אנחנו לא מדברים באמת ולא מאמינים באמת ולא מתקרבים באמת ולא חיים בכלל. את מרגישה את זה?"

"אבל יש מלחמה! ואני מתה מפחד! ואיך אני יכולה להתלונן על פצע ביד או מיגרנה בערב? ובכלל, ידוע שאסור להתלונן וכל כך הרבה אנשים היו רוצים להתחלף איתי", רגע שתקה ואז זה יצא לה בלי שהצליחה לשתוק, "אספר לך. בשבוע שעבר היה לי יום הולדת. אני בת 32. ואני במשבר אבל זה כל כך לא בסדר. פעם, בסמינר, היצגתי המון. אני אוהבת הצגות. הייתי רוצה לכתוב הצגות ולארגן אותן באולמות גדולים ואפילו להציג בעצמי. ביום ההולדת, כשכולם הלכו לישון והבלונים עם הכרטיסים והברכות מילאו את הסלון, הרגשתי פתאום שאני לא רוצה להיות בת 32  כל כך מהר. אני לא רוצה לראות איך השנים שלי טסות לי בלי שאני מספיקה לעשות את הדברים שאני אוהבת, כי אני אמא מהבוקר עד הבוקר ועד הבוקר של מחר, אבל איזה בושה זה להרגיש ככה, כשיש אנשים שאין להם ילדים ואחרים שאין להם לחם, ויש גם יתומים בלי אמא בכלל".

"הוי, גיטי", אמרתי לה בכל ליבי, "גיטי, יקרה. את צריכה דיבורים של צדיקים, את צריכה אותם דחוף. את צריכה להתחיל לשמוע את הרחמים ואת החמלה, לא את האמת שאת כל הזמן מצטטת ונחנקת איתה, כאילו היתה הפלסטלינה המגעילה שרופא השיניים תוקע בפה לילדים שצריכים יישור אורטודנטי. החומר הדביק הזה שממלא את כל הלוע ולא נותן להוציא הברה חוץ מחרחורים קטועים. לא כזאת אמת סותמת ממיתה. את צריכה דיבורים אמיתיים של צדיקים, שיגלו לך את הסוד של החיים".

"מה הסוד של החיים?" היא הסתכלה לי בעיניים כמו אחד שהולך למות, וניגבה דמעה בלי שהרגישו, "אני כבר בת 32, מותר לגלות לי סודות".

"הסוד הוא שבורא עולם קורא לך ורוצה אותך בעומק עומק הלב שלך עם מה שאת באמת מרגישה, ובלי שום זיופי משחקים. הסוד הוא, שיש רק נקודה אחת אמיתית – הנקודה הכי עמוקה ומבוישת, הכי מודחקת וקבורה בלב שלך. ועד שאת לא מאמינה שהשם אוהב אותך שמה ורוצה לחבק אותך דווקא שם, כאילו לא נולדת, גיטי, את מבינה? כאילו כלום עוד לא התחיל".
בועה של שקט הקיפה אותנו בתוך הרעש מסביב.

"אנחנו שתינו גדלנו ברוך השם על תורה ומצוות. שמענו המון דיבורים חגיגיים, חונכנו לעבוד על המידות, לגדול, להשתנות. סיפרו לנו על תפילות מכל הלב, על מצוות במסירות נפש, על עבודת השם בעמל וביגיעה. על מסירות נפש של יהודים בשואה, על יהודיות צדקניות ועל קידוש השם. מילאו אותנו מילים. ערימות של מילים, חומות של מילים.

וכל החומות והערימות עומדות בינינו ובין הנקודה הפועמת עמוק עמוק ורחוק רחוק – הי. זאת אני. אלה הרצונות שלי. אלה הבלבולים שלי. על זה אני חולמת, מזה אני מתביישת. עובר עלי, כואב לי, רוצה לי, מתבייש לי. משתוקק לי, מתאכזב לי, מבקש לי. מתבלבל לי... הי, הצילו, מישהו שומע? למישהו איכפת?

אין לתאר כמה קבור וחשוך הכלא של הכאב הפנימי. אין מספר למזרקי הרעל המשתקים שיודע היצר הרע ה"רוחני" להזריק לנו לוורידים. תעבדי על המידות שלך. תסתמי. תגידי תהילים. תשתקי. תבליגי על הכעס. תחנקי. ותתביישי שאת מעיזה לרצות, את שומעת? תתביישי שאת כופרת כזאת. כמה טובות קיבלת מהשם ואת עוד מדברת? איך את מעיזה".

"אני באמת לא מעיזה".

"גם אני לא העזתי. אף אחד לא מעיז. אף אחד גם לא יודע שהוא לא מעיז. יש מלחמה בגבול הדרום? אנחנו מתחילים להרגיש חרדה משתקת. אבל מה פתאום להרגיש חרדה משתקת? מותר להרגיש חרדה משתקת? לא! אסור להרגיש חרדה משתקת! כי צריך להתחזק בביטחון. טוב, אז מתכחשים לחרדה המשתקת. מדברים בטלפון, מעבירים הודעות בשרשרת. לקרוא פרקים קכ"א וקמ"ב, לקבל על עצמך קבלה בצניעות ולחייך אל הילדים.

את עושה הכל בדבקות, מתחזקת בזה, גומלת חסד להוא, קוראת את הפרקים שלוש פעמים. רק החיוך לילדים יוצא עקום בקושי, כי כמה שדרכת ומעכת אותה, יש לך בפנים חרדה משתקת. והיא רק גדלה מזה שאת לא מחייכת כמו שצריך. בגללך, מי יודע, אולי הטילים יגיעו לבית שמש, או שהכינרת תתרוקן ממים לגמרי והסורים יחצו אותה ברגל ויכבשו את הכל ותהיה קטסטרופה וגוג ומגוג. אז את שוב קוראת תהילים, הפעם גם את ק"כ ואת ק"ל, ומפרישה חלה מארבע קילו ועוזרת לשכנה שילדה ובערב מתמוטטת וצורחת על הילדים וכועסת על עצמך ולא שווה כלום ונגמרת ודי.

האוויר מלא דיבורים על התחזקות לרגל המצב, וכל הדיבורים מתחזקים בידיים, ברגליים, בעיניים, בשפתיים. אבל הצדיקים מבינים שצריך לחזק את הלב.

הם שומעים את מה שאנחנו לא מעיזים להגיד, רואים את מה שדחקנו וכיסינו והעמדנו פנים, ומבינים. רק הם מבינים שהשורש בלב והלב מבוהל עד מוות ומבולבל ומוכחש ואומלל. כל כך אומלל.

אז הם מגלים לנו.. מגלים לנו  עד כמה השם אוהב את מי שאנחנו באמת. והוא – להבדיל אולי מכל מיני מורות או מחנכות – בכלל לא נבהל כשאנחנו אומרים את האמת. והוא יכול גם לסדר לך שתארגני הצגה, אם זה מה שטוב לך באמת, והוא יכול לסדר למישהי לקנות ולאחרת לבנות ולכל אחד – לכל אחד ואחד – את מה שבאמת יעשה אותו שמח. אבל מה? צריך להסכים לדבר איתו. לגלות לו, ולא להתבייש. הצדיקים מלמדים אותנו איך לפנות באמת ובלי פחד, וכשאת שומעת את  המילים שלהם, בפעם הראשונה בחיים נכנס לך חמצן לראות, בפעם הראשונה בחיים את מתחילה לנשום ולבכות".

 

 

תגובות   

+1 #1 כתבה מדהימהמיטל 2009-02-16 12:14
הכתבה מדהימה וגרמה לי להתחזק מאוד מאוד....

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן