לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מראות | יעל זהבי

מאת יעל זהבי. התפרסם ב"פרהסיא" כתב העת של "נפש יהודי"

לפני שנים ארוכות היינו מבקרים בכל קיץ ב"עיר הנוער" בגני התערוכה בתל אביב.

זה היה יריד ענק, מלא וגדוש מבקרים, צעירים בעיקר, שצבאו על התורים הארוכים לקניית הכרטיסים לביתנים השונים. היה גלגל ענק והיתה רכבת הרים ותחושות העונג והפחד היו מהפכות את הבטן בכל עליה נוספת לגבהים שמדרון תלול רץ בעקבותיה. היתה בלרינה משונה וקפואת מבט שהסתובבה, כמנהג הבלרינות, בעיקר סביב עצמה והיו דוכנים של פיצות ופלאפל ושתיה קרה.

והיה הביתן עם המראות המשונות.
זה היה אולם גדול שקירותיו צופו במראות היוצרות שיקופים בעלי אפקטים מיוחדים ומעוותים. בכל פעם נשקפה אלינו דמותנו כשהיא מעוררת בנו צחוק פרוע, גיחוך, בהלה או אפילו גועל. טוב היה להתבונן אחר כך במראה שניצבה ביציאה, מאפסת חזרה את דמותנו, יוצקת אותה אל קווי הקונטור המוכרים, ומשדרת את הדיוקן משכבר, שגם אם לא היינו שלמים איתו בהכרח – הרי שתמיד אצר בתוכו את התחושות המוכרות כל כך לכל מי ששב הביתה ממרחקים.

במה שונה היתה המראה שליד היציאה? מה נתן לה את הכוח לשקף את דמותנו ומה גרם לנו לתת בה אמון? מה משך אותנו לביתן הזה והניע אותנו לחפש בכל פעם את העיוות שנוצר, להתבונן בו, להרתע או לצחוק ולשמוח כל כך שזה לא באמת אנחנו?


*
צונאמי וסופר אגו
הרחוב היה רטוב ובוצי. רק מי שמוכרח היה – דשדש בו, מהר ככל האפשר, ליעד מוגדר מאוד וכנראה הכרחי. השקיות היו כבדות, המגפיים לחצו ונדמה היה לי כי רטיבות כלשהי הצליחה לחדור מבעד לסוליה. הקור הפך דוקרני יותר כשצפו בזכרוני שרידי שיחת הבוקר המאוד לא נעימה עם בן זוגי. שום רומנטיקה לא התחברה ליום החורפי הזה. תחנת האוטובוס נראתה רחוקה עדיין והידקתי את המעיל היטב לדרך שעוד נותרה.

זה לקח בדיוק שניה.
רכב שחור ובוהק חלף לידי, קרוב מאוד למדרכה. הוא נסע מהר. זה לקח בדיוק שניה ושפריץ של בוץ מהול בשמן מכוניות כיסה את המעיל שלי. קאסטרו מסוף עונה.
קשה לומר שכעסתי. הגדרה חיוורת למפץ הגדול שאיים לשחזר חוויות קדומות מילדותי.

מבט מהיר עוד הספיק לקלוט אותו. מכורבל היטב, מניע ראשו לצליליה של מוזיקה נעלמת. האירוע הטראומטי אפילו לא נכלל עבורו במסגרת אירועי היום, משל לא קרה כלל.
קשה לומר שכעסתי. תוך דקות ספורות פיתחתי תיאוריה מפורטת בקשר למבנה הנפשי של הנהג הזה, לערכים שספג בילדותו, לסופר-אגו הבלתי מפותח בעליל שלו ולסיכויים המאוד ברורים שלו להתדרדר לפשע מאורגן בקרוב מאוד, במידה וימשיך לאפשר לעצמו התנהגות מופקרת וחסרת גבולות כזאת. ברור שיש כאן גם ליקוי חמור במערכת ההסברה של המועצה הלאומית למניעת וכו'. אין שום סיבה שאחרי כל מה שקורה בכבישים תמשיך ההתנהלות הפרימיטיבית הזאת. שלא לדבר על העיריה שפקידיה המעונבים לא מעלים בדעתם למקם את תחנות האוטובוס באופן שיקל קצת יותר עלינו, משלמי המיסים הנושאים בעול, האזרחים הנאמנים שמממנים את כוסות התה.
מעשה בלתי מוסרי בעליל. לא היה לי ספק.

בתוך האוטובוס נתתי לצונאמי לשכוח  קצת. צידדתי את מבטי אל הרחוב ובלבד שלא אתבונן בו שוב, בקאסטרו שאכן, ענה להגדרה סוף עונה.

זגוגית חלון האוטובוס שיקפה את דמותי הקדושה והמעונה. תוך כדי סידור הנשימה שחזרתי את אירועי הבוקר. לא היתה לי שום ברירה אלא להשאיר את כל הבאלאגן במטבח ולצאת. גם לא היה סיכוי לראות מה שלום גב' גולד ואם היא זקוקה למשהו. שיחת הדו-קרב הזוגית והדברים המיותרים שאמרתי בה, גם הם היו תוצאה פשוטה של מציאות הכרחית. מיהרתי מאוד לפגישה שמי יודע מתי אגיע אליה ביום כזה גשום. ודווקא ביקשתי סליחה בתור במכולת לפני שעקפתי את כולם.

שמשת האוטובוס לא ממש שקופה, הבחנתי. אורי אוהב את טלי – כתב עליה מישהו בטיפקס וחצה באכזריות את קוו הלסת שלי. חריצים עצבניים קישטו את החלק שמעל הגבה הימנית והתפשטו בזיג זג אל המצח כולו. מה בסך הכל עשיתי? שאלתי את עצמי מול הפקק הרטוב שזחל על הכביש. טיפות גדולות, עמוסות אבק, ירדו בכבדות מגג האוטובוס על פני החלון, הגדילו את עצבנות החריצים ואת נאמנותו הנצחית והראויה להערכה של אורי.

לא נעים היה לי לראות את מה ששיקפה שמשת האוטובוס.
אולם המראות של עיר הנוער של ילדותי בהק אלי מהזיכרון.

*
חתולים וחיות טרף
חכמי תורת המוסר מתארים בכתביהם השונים את מערכת היחסים שעלינו לקיים עם המציאות הסובבת אותנו.

מהי, בעצם, הם שואלים, תכליתם של אינספור המעשים והפעולות שאנו עושים? אנו יוצרים ובונים, סותרים ומפרקים, שועטים קדימה בדהרה - שהרי מי יעשה כל אלה מלבדנו?

וכל זה – לשם מה? אנו נולדים אל תוך מציאות הערוכה ומוכנה לקראתנו. עולם המנוהל על ידי בוראו, בעל כל הכוחות כולם. מהי אם כך תכליתו של אותו דחף אדיר עצמה לפעול ולעשות? האם "הוא" זקוק למעשים אלה?

תכליתה של היצירה והעשיה על פי היהדות היא אך ורק בנייתו העצמית של האדם. ערכה של כל פעולה נמדד דרך הפרספקטיבה של התקדמותנו הרוחנית. גם ארוחה טעימה או שינה ערבה יכולות להכלל בקטגוריה כזו במידה והן מעניקות כוחות, ומאפשרות התקדמות מתוך תחושה של סיפוק ושמחה. בו בזמן יכולה תרומה כספית מכובדת למוסד כלשהו להחשב כפעולה מיותרת במידה וכל מטרתה קבלת כבוד והערכה מהסביבה.

מכאן שהבריאה, אומרת לנו היהדות, מכוונת אל האדם. כל תכליתו של עולם המעשה היא שלמות האדם. מתוך כך נגזר גם האופן בו נכון עבורנו להתבונן במציאות: אנו מוקפים באולם מראות ענק, המשדר לנו את עצמנו ללא הרף. זה אנחנו שם, בתמונה המאוד לא מחמיאה ההיא. גם המראה המעוררת גיחוך, גם זו המפתיעה, גם ההיא המסובבת את מבטנו ממנה. זה הכל אנחנו. זה אנחנו בתוך הנוף הכולא את נשמתנו בתוכו, זוהי דמותנו השואפת על פסגות ההרים, נפרסת עם השדות, מתכרבלת כחתול ושולפת ציפרניה עם חיות הטרף.

המציאות מעבירה אלינו מסרים כל הזמן. כמו באולם ההוא של גני התערוכה אנחנו מתבוננים בה אבל רואים את המראה - כחלון. דמותנו המעוותת משתקפת אלינו מתוך המפגשים והחוויות שאנו צוברים, אבל קל לנו יותר לחשוב שזה מישהו אחר. אנחנו רוצים לשכוח את שכבת המתכת המצפה את צידה השני של המראה, ולחשוב כי מבטנו חודר את הזכוכית ורואה למרחקים אנשים אחרים המעוותים את הנכון והטוב.

*
ירדתי בתחנה עם השקיות שהיו כבר כבדות הרבה יותר. התכרבלתי בקאסטרו ככה שהכתמים יכנסו בדיוק לקפלים. חלונות ראווה הציגו את כל מה שרק אפשר ולקראת הקונדיטוריה האצתי קצת. כאן אני צוברת תמיד תנופה, עוברת למהירות של מקצה אולימפי, ואיכשהו, כמעט תמיד, נעצרת. בדיוק מול הבורקסים. אני מסתכלת עליהם ומנסה לשדר עליונות. התקשורת בינינו כבר מזמן לא מה שהיתה ואני חווה, שוב ושוב, חוויה מזוכיסטית של השפלה, כמעט בלתי נסלחת. הבורקסים – כמו בורקסים - שוכבים בתבנית, חמים, עם שומשום ואדישים לגמרי. המבט המלא בוז שאני מתאמצת לאמץ לא מפחית מהם ולו קלוריה אחת. כמו הרבה מערכות יחסים שחוויתי בחיים אני נכנעת ראשונה. "תארוז לי שני קילו", אני אומרת מהר, במין נחישות רגועה-חצי-היסטרית כאילו מתוך בחירה ושיקול דעת. "אני אשמור אותם לקפה החם בבית" אני ממלמלת לעצמי תוך כדי פתיחת השקית החמה. "עם הקפה זה יהיה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו" את זה אני כבר לוחשת ממש, עם פה מלא בורקס.
הצלפת המים הבוציים מהבוקר שבה ומכה בי.
פשוט חוסר גבולות. ברבריות בלתי מרוסנת.

חלונות הראווה שיקפו את דמותי הממהרת הביתה במבוכה.

*
איך יורדים מהבלרינה
אז מה היה בה, במראה שליד היציאה? מה משך אותנו להירגע מולה, לחייך בהקלה ולהרשות לעצמנו לנוח מהמסע המיגע?
טוב היה לנו למצוא הדהוד בדמות המאורגנת וההרמונית המשתקפת אלינו ומאשרת את נוכחותנו. בבואה שאינה מעוותת היא עדות לכך שקראנו נכון את המראות בכל רחבי האולם. זיהינו את המעוות, המכוער והמגוחך באישיותנו. לא היה לנו קל, המסע הזה. דרוש היה לנו הרבה אומץ לומר: זה אני, המשוגע ההוא שמתנהג כמו סכר פרוץ בהולנד. זה אני, ההוא שמכניס את היד עמוק לכיס בכל פעם שמבקשים ממנו משהו – ולא על מנת להוציא אותה חזרה. זו אני שאורי שאוהב את טלי לנצח מכאיב לה כל כך ופוצע לה את הלחי.

המציאות משדרת לנו את עצמנו כל הזמן. מי שמזהה באומץ את כל החלונות בהם הוא פוגש כמראות, יכול להיטיב את מראהו מול כל השתקפות של בבואתו. מי שיורד מהבלרינה המסתובבת של עיר הנוער, נכנס לאולם המראות מבלי לפסוח על אף אחת מהחוויות שהוא מזמן לו יכול, בסופו של המסע הזה, להתבונן בסיפוק במראה שליד היציאה ולפגוש את הדמות השלמה, היפה והבוהקת שלו עצמו.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן