לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

הדרך לחרות שלי | שבי לוי

הדרך לחרות האישית שלי התחילה לפני כמה חודשים.

זה קרה כשנשללה ממני החרות לחלוטין.
 
בראש חודש כסלו ילדתי למזל טוב את בתי- הראשונה. 
 
למי שלא יודעת מה זה אומר או למי שלא זוכרת- לידה, ובעיקר לידה ראשונה פירושה:
בלוני גז, צלופנים, סרטים, מלמלות, ביקורי דודות נרגשות, (למי הוא דומה, המשקל בלידה, צבע השיער, ועוד שלל פרטים לא חיוניים לחלוטין)
 
משהו זערורי שממלא אותך בחום, החיוך- רפלקס שלו שגורם לך להתמלא בגאווה על היותך אם מסורה... והעיניים שתלויות רק בך!
 
אבל זה אומר גם: עייפות. עייפות שגורמת לך להיכסף לדבר אחד: המיטה שלך. נדמה לך שגם אם תשני חודש, המאגרים לא יתמלאו... אבל מי חולם על חודש כשיותר משלוש- שעות רצוף אי אפשר כמעט לישון. ובלידה ראשונה מצטרפים לכל העסקת- חבילה הזו גם חוסר הבטחון, ואי האמון בעצמך שתצליחי להניק, ושתהיי אמא טובה, והבונוס שמקבלים עם מתנת האמהות: הדאגה-  הוא לא אוכל, הוא לא מפסיק לאכול, הוא לא ישן, הוא ישן בלי הפסקה, וחוזר חלילה.
והמצב רוח האיום שמתנדנד כל הזמן, הורמונים כמובן...
 
אחרי בית החולים הגעתי לאמא שלי לנוח, אבל המנוחה הייתה ממני והלאה. המרוץ הזה של האכלה, החלפת טיטול, במקרה הטוב כשהיא נרדמת לחטוף כמה דקות שינה או מקלחת טובה (מה זה?), במקרה הפחות טוב אבל המצוי יותר להחזיק תינוקת בוכה על הידיים (כאבי בטן, גזים ועוד שלל אפשרויות) ולשאול את שאלת השאלות "למה היא בוכה - עכשיו???"
 
ההרגשה הכי חזקה הייתה שלילת החרות. התינוקת שלי מתוקה, הכי בעולם כמובן. התגלתה כתינוקת תובענית מאד - כשהגענו הביתה והייתי אמורה להתחיל לצעוד את הפסיעות הראשונות שלי לבד, היא ניסתה לחבל בעקשנות בכל ניסיון שלי לעשות משהו בלעדיה. המקום הטבעי לישון בו, לנוח בו, וכמובן לאכול היה - על הידיים שלי. 
 
הימים היו מטורפים לא רק שבבית לא הספקתי שום דבר, ועדיין הייתי חלשה ולא במיטבי, גם לא יכולתי לישון דקה לא ביום ואפילו לא בלילה.
 
המעבר מחיים עצמאיים, חופשיים, חסרי כל עול כמעט, לחיים בהם את מועסקת עשרים וארבע שעות ביממה המם אותי.
הייתי קמה בבקר מלאת תקווה ותכנונים גדושים ליום הקרוב, לא אפיית עוגת שלוש קומות, לא השתתפות בריצת מרתון כזו או אחרת, דברים אלמנטאריים בסיסיים כמו שמירת היגיינת השיניים... 
 
לדאוג שיהיה אוכל בבית, או להעביר סמרטוט רטוב בכל מיני משטחים שהיה קשה לזהות את צבעם המקורי מבעד לשכבות האבק. אבל- הלו"ז העמוס שמלאתי לי, השתבש כל פעם מחדש, הטיפול היום- יומי בתינוקת מילא לי את כל הזמן.
 
בערבו של יום נשארנו אני- אשה עייפה וסחוטה, ודף מלא בתוכניות, שחיכה בשתיקה ליום המחר. 
 
מלבד הקושי בחוסר ההספק, ההרגשה הייתה כאילו החיים שלי שהיו עד אז איכשהו בשליטתי, ירדו ממסלולם הנורמאלי לחלוטין, לא יכולתי לתכנן את ה...דקה הבאה, זה היה מתסכל, ומתיש. 
 
ואז התחלתי לחשוב מחשבות שאיך שהוא נרקמו להן למילים, מן דיבורים פשוטים כאלה, אבל כנים מאד, שבשטף היום- יום המתרוצץ, אנחנו קצת שוכחים מהם.
מישהו חכם יותר ממני, מנהל לי את החיים, המושכות שנראות לנו כל כך בידיים שלנו – מופקדות בידי מישהו אחר. 
 
אני כן צריכה להמשיך לתכנן, לחשוב, לשם כך קיבלתי את כח השכל והמחשבה, אבל תמיד לזכור שהתכנון שלי הוא "תכנון על תנאי" כך קראתי לזה.
אני מתכננת, יכול להיות שיצא ההיפך ממה שחשבתי.
 
והמישהו הזה- שברא ויצר אותי, יודע בדיוק מה הטוב ביותר בעבורי, ואם יצא אחרת מה שתכננתי, זה לטובתי באופן מושלם, לא יכול היה להיות טוב יותר.
כל אלו דברים פשוטים מאד, ידועים מאד, אבל כברת דרך ארוכה מפרידה בין הנוסחאות היבשות הללו, לבין ההשבה אל הלב. 
 
זה כמו פלוגת שריון שיוצאת לכפר שורץ טרור 'לנקות' אותו ממחבלים. יש להם תכנון מפורט מאיפה נכנסים לכפר, מי פורץ ראשון, מי מחפה, וכו'. בכניסה לכפר מקבל ראש הפלוגה הודעה בקשר להיכנס ממזרח, לא ממערב כפי שתוכנן, כל הפלוגה עושה 'אחורה פנה' ונערכת במקום לפי הנתונים החדשים.
רק מפקד חסר דעת יתמרמר על שינוי בתוכנית, הוא יודע שצוות אחראי נמצא בעורף ומקבל דיווחים כל הזמן, הם דואגים לשלומו, ורוצים כמוהו בהצלחת המבצע. 
 
הם יודעים משהו שהוא לא יודע. יותר מזה -  הידיעה שמישהו מכוון אותו מאחור נוסכת בו רוגע ושלווה. 
 
כמה שנפנים יותר שמישהו מדריך אותנו, מנהל אותנו והוא בשונה מבשר ודם לא טועה אף פעם, נכעס פחות, ונרגע יותר, בשביל זה צריך להאמין. 
וזה לא תרופת פלא, לא מספיק לדעת אמונה, צריך לשנן אמונה.  
 
קלישאות כמו: "אם לא הולך כמו שרוצים, רוצים כמו שהולך", "תחשוב טוב יהיה טוב"- אף פעם לא הבנתי למה משפטי הפסיכולוגיה בגרוש הללו אמורים לשנות בי משהו, אני רוצה אחרת!! כמו שתכננתי!! טוב, אין טעם ללכת עם ראש בקיר, אבל לפחות תשאירו לי את הזכות לכעוס, להתרגז! 
 
כנראה שלא בכדי נקרא חג הפסח בשני שמות שמסמלים אותו יותר מכל- "חג האמונה" ו- "חג החרות", רק מי שיודע ליצוק לחייו אמונה פשוטה, ואמיתית יכול לזכות ולהגיע לחרות פנימית. 
 

תגובות   

+2 #1 אין מילים!מילכה. 2011-04-13 01:07
יצירה גאונית! צורת הניתוח של אקסיומות פשוטות מעוררת השתאות, אמרות נדושות לבשו מימד חדש! גם מההיבט הספרותי המאמר מביע בשלימות רעיון בשפה עשירה וקולחת.
המון הצלחה! מחכה לעוד....

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן