לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חכמה ובינה | יעקב קב

בפרק הקודם התחלנו לפרק את הפרדוקס.  הסברנו איך יתכן שישנה יכולת בחירה, כלומר יש מקום לטעות. ולמרות זאת האדם המאמין - יוכל להיות שלם ובטוח באמונתו. בפרק זה נמשיךבהבהרת הרעיון.


כאמור לעיל, ישנן שתי צורות חשיבה להסקת מסקנות, שכל אחת מהן נותנת פן בהבנת המציאות, ושתיהן יחדיו נותנות את התמונה השלמה של המציאות.


הצורה האחת היא הבנת הקשר הפנימי בין מכלול המאורעות. אנחנו מזהים את הסיבתיות שמולידה את המאורעות, ובכך תתאפשר לנו הבנת התמונה הנכונה. כלומר, את ההסבר הנכון הכללי של המציאות. צורת היסק זו נקראת בחלק של פנימיות התורה [שנגזר מאותה סיבה] השפעת החכמה.


לעומת זאת, הצורה השניה היא האנליטית, המאפשרת לנו לבנות את ההיקשים הלוגיים הנובעים מחוק מסוים ועל פיהם להסיק מסקנות חדשות. תפיסה זו נקראת במונחים של פנימיות בתורה השפעת הבינה.


לתפיסה זו, האנליטית, ישנם שני שימושים.


השימוש הראשון הוא תבנית דפוס לתפיסה הראשונה. נסביר זאת בדוגמה:
כאשר מדען דגול מציע תיאוריה מדעית, הרי הוא למעשה מסביר מדוע חוק א' הוא סיבה שמולידה מספר תופעות. היכולת של המדענים לקבל את ההסבר הזה נובעת מהעובדה שהם אמורים להבין את חוקי הסיבתיות, ולכן הם יכולים לקבל ולבדוק את התיאוריה ואת האימפליקציות הנובעות ממנה, למרות שהם אינם בהכרח יכולים להעלות על הדעת את הרעיון המאחד של התופעות.


נמצא שהמדען הבכיר הוא נותן את צורת ההסתכלות הנכונה על המציאות ויכולת תפיסת הסיבות של שאר המדענים מהוה תבנית דפוס להבנת התיאוריה.


השימוש השני הוא השלמת הפרטים עד כדי תמונה שלמה. לדוגמא:
אם נבחין מרחוק בצורה מתכתית מעופפת בשמים בעלת כנפיים עם זוויות וקוים ישרים, תפיסת החכמה תתן לנו את המידע שכאן מדובר במטוס ולא, לדוגמא, בציפור או בעל חי אחר. תפיסת הבינה תשלים את הפרטים הפנימיים, מנוע, תא טיס ושאר החלקים הנובעים מהעובדה שמדובר במטוס.


במילים אחרות, ניתן לומר שתפיסת החכמה היא המשפיעה ותפיסת הבינה היא המקבלת.


עפ"י האמור לעיל, כל אחד מאתנו ניחן בשילוב מסוים של כל אחד משתי האפשרויות לתפוס את המציאות, כלומר, תפיסת החכמה ותפיסת הבינה.


ובהתאמה, ברובד הרצונות, שהוא רובד הנפש, יש התאמה שנולדת מכל אחת מהתפיסות הנ"ל. היינו, התכונה הזאת של ראית המכלול הנקראת חכמה, יכולה לתת לנו את האפשרות לקלוט את התמונה הכללית הנכונה של היחוד. כלומר, של הקב"ה שמסובב את כל המאורעות ומשפיע חסד על העולם (ושולל את הנסיון לשים את האדם במרכז). ותכונה זו מולידה את השאיפה ברובד הנפש של הנתינה - המימוש בפועל, והיא נקראת מידת החסד.


תפיסת הבינה מולידה השפעה שנקראת מידת הדין. בגלל אי יכולתה מצד עצמה לראות את התמונה הנכונה, כלומר, יחוד ה' בעולם, נולדת תפיסת האני במרכז והלקיחה. לעומת זאת כפי שהסברנו את החלק של תפיסת הבינה כהשלמה לתפיסת החכמה - כגורם אנליטי - תפיסת הבינה מולידה את תפיסת החוקיות והסדר של הנפש.


כל אחת משתי המידות בנפש או תולדה של אחת מהמידות האלו, איננה טובה או רעה לכשעצמה, אלא תלויה באופן שהאדם עצמו מנווט אותה.


אמנם יכולת השימוש במידת הדין עלולה להיות שלילית בצורתה האגואיסטית, גאוה, וכיוצא בזה, כאמור לעיל, אולם מידת הדין היא המנוף לחתירה אחר צדק (במקום הנכון). מידת הדין אף יוצרת את תבנית הדפוס הנכונה להשפעת החכמה. כפי שניתן דוגמא להלן.


כמו כן, מידת החסד שכוללת את השאיפה לתת, עלולה להיות בשימוש לא נכון - שלילית, כמו אהבה תוך גילוי עריות, בהיותה אהבה ונתינה שנוגדת את הסדר הפנימי של הנפש. ולכן התורה כותבת באיסור גילוי עריות של אחות:  "חסד הוא". ולכן בנו של אדם הראשון (קין) שת, נשא את אחותו לצורך קיום העולם. בהיותם בני הזוג היחידים, כוונו חז"ל על כך את הפסוק "עולם חסד יבנה" [מעבר למשמעות הפשוטה של הפסוק].  שכן, העולם נזקק להיווצר ממידה של חסד שחסרה במעט ממידת הדין.

בפרק הבא נראה איך משלבים יחדיו את שתי הכוחות.

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן