לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

אדם הראשון, המשך | יעקב קב

בפרק הקודם הבאנו את דברי "נפש החיים" שבבריאת העולם, קודם חטא אדם הראשון, המציאות היתה כזו שהטוב והרע היו ברורים לחלוטין כמו אמת ושקר. כתוצאה מחטאו של אדם, נוצר שינוי מהותי בעולם. מעתה הטוב והרע מעורבים זה בזה.

 

אם כן, במציאות שכזו מה הסיבה שגרמה לאדם לחטוא בכל זאת?

מסביר האר"י ז"ל בהתאם להסברו של הרמב"ם, שהאדם הראשון למעשה רצה לעשות עבירה לשמה (כלומר עבירה לשם שמים); הוא התפתה להבין שלפי רום מעלתו מצופה ממנו כהוראת שעה להגדיל את הניסיון על מנת שכשיעמוד בו ירבה קידוש שם שמים.

 

אולם עדיין צריך להבין את הצד של ה"האני" האגואיסטי שהיה בעוכריו למרות שלימותו, למרות שה"אני" שלו היה טוב מצד עצמו.

 

מסביר על כך הרב דסלר על סמך דברי חז"ל שדרגת ה"אני" האגואיסטי של האדם הראשון היתה בגדר של "צל צילו של גוף". המושג צילו של גוף הוא משל, משמעותו היא שכל חפץ עכור שמטילים עליו אור, החפץ העכור יחסום את האור מלהכנס דרכו, ויצור היטל של צל.


בנמשל - האור הוא הבנת המציאות, שהיא רצון ה'. הגוף העכור הוא הרצון העצמי שרואה את עצמו במרכז, ואת הקב"ה - כביכול - מחוצה לו. הבנת המציאות (האור) מתעוותת בשל הגוף העכור.

האדם הראשון, למרות גדלותו, ולמרות היות ה"אני" שלו שואף למינימום האפשרי ועל כך הוא היה מוגדר כצל צילו של גוף, הרגיש את עצמו כבריאה נפרדת, ובתור שכזה עמד כביכול קרוב לעצמו והקב"ה מבחוץ.

מסיבה זו יתכן שהאדם הראשון לקח בחשבון שקידוש ה' האמור לעיל יזקף על שמו. (או משיקולים אחרים המובאים בחז"ל). ולמרות זאת, החשיבוהו חז"ל למין (כלומר, חיסרון באמונה), כי האדם הראשון חשב שיש קיום לעשיה נגד רצון ה'. וזה מהווה סתירה לאחדות ה'. שהרי אחדות ה' משמעותה שרק רצון ה' הוא הדבר היחיד שמהווה ומקיים את המציאות, ושום דבר אחר אינו קיים.

אדם הראשון אמור היה לזכך את החלק החומרי שבו, שהוא הגוף, הנובע מהסתר פניו של הקב"ה, ובכך להגיע לשלימות ולתיקון העולם. במקום זאת הוא הגביר את החלק החומרי שבו, כך שה"אני" שלו הפך להיות מורכב מטוב ורע, כלומר, הרע שהיה עד עתה חיצוני לו, הפך להיות חלק ממנו.  וה"אני" האגואיסטי שלו גדל, ובכך הביא האדם על עצמו הסתר פנים גדול יותר, וירידה משמעותית במצבו הרוחני. ומנקודה זו שלאחר החטא, על מנת להגיע לשלימות, על האדם ראשית לחזור למצבו קודם החטא, ולאחר מכן לפסוע קדימה לעבר השלימות.

ליתר נוחיות, למצב שבו האדם הראשון היה עומד בניסיון ומגיע לשלימות נקרא (1+) למצב של האדם הראשון לאחר שחטא נקרא (1-) ולמצב של האדם הראשון שלפני החטא אך ללא השלימות המיוחלת נקרא (0).

האדם אמנם קבל הזדמנות נוספת, כפי שנסביר, אך מכיון שכאמור האדם לא זיכך את חלקו החומרי אלא קלקלו, נגזר על גופו, שהוא החלק החומרי וההסתר, כליה ומיתה עד תחיית המתים, אך ניתן לזרעו אפשרות לתקן את המצב, ולהחזירו לקדמותו.


אולם, כשם שאם נוצר פגם בגרעין, לדוגמא, ע"י שיבוש בקוד הגנטי, העץ והפירות גדלים בהתאם לשיבוש הזה. כך באדם הראשון, מכיון שנוצר בו קילקול, הפירות שהוליד, שבאו מכח האב, דמו לו בהתאם.

ההזדמנות להצמיח שורש רענן וטוב ניתנה עד אברהם אבינו ע"ה. ואמנם רק אברהם אבינו ניצל את ההזדמנות הזו, בהכירו את יחוד ה' בעולם. ומכח כך, את מחויבותנו כלפיו. לעומת זאת, שאר האנושות התפצלה לשבעים חלקים, שכל אחד מהווה חלק אחד מהפוטנציאל הכללי של כל החלקים. אלו הם שבעים האומות המוזכרות בסוף פרשת נח לאחר המבול.

 

ואיך כל זה רלוונטי אלינו בשנת 2009? - על כך בפרק הבא

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן