לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מתן תורה | יעקב קב

בפרקים הקודמים למדנו שעד חטא אדם הראשון המצב היה כזה שבו ההפרדה בין הטוב לבין הרע היה נהיר וברור. לאחר החטא חל קלקול מהותי במציאות העולם. בהמשך ניתנה הזדמנות לתיקון במשך הדורות. אברהם אבינו היה הראשון שהרים את הכפפה.

כעת נמשיך ונסקור את ההתפתחות שאחרי אברהם.

עד מתן תורה, המעמד שבו עם ישראל משעבדים את רצונם לקב"ה בכך שהקדימו "נעשה"  ל"נשמע", עדיין לא ננעלו השערים. כל אחד משבעים האומות האלה, עדיין יכול היה לפתוח ערוץ משלו, כעין אברהם אבינו שהוביל למציאות של עם ישראל. לאחר מכן, ננעלו האפשרויות לכל אומה לתקן עצמה במצב של אומה, ולחזור למצב של האדם הראשון לפני החטא.

רק עם ישראל, בכך שקבלו את התורה, חזרו למצב מקביל של האדם הראשון לפני החטא. וכפי שאמרו חז"ל: "שפסקה מהם זוהמתו של נחש". באותו שלב נתבטלה הסיבה למיתה.

שאר האומות לא נדחו לגמרי, וכל אחד כאינדיוידואל יכול להצטרף לעם ישראל בקבלת אמונת היחוד וקבלת המצוות.


אם נחזור להמחשה שלנו מהפרק שעבר, במצב זה של קבלת התורה - כפי שאמרנו - חזרו עם ישראל למצב מקביל של אדם הראשון לפני החטא – מצב אפס, ומכאן היו צריכים להמשיך למצב של 1+.


אולם בפועל, עם ישראל חטאו בעגל הזהב, ובכך חזרו למצב המקביל למצב של אדם הראשון לאחר החטא, היינו 1-.


עליהם אמרו חז"ל את הפסוק: "אכן כאדם תמותון" . מכאן ואילך הגרעין החדש מחכה לבוא על תיקונו עד ביאת משיח צדקנו, שהוא חזרה למצב המקביל של אדם הראשון לפני החטא, כלומר מצב אפס, ומכאן הכנה לקראת העולם הבא, שהוא מצב 1+.

אם כן למעשה ניתן לסווג את השתלשלות האירועים בהיסטוריה האנושית כרצף עומק של "האני" האגואיסטי בעולם. היינו, במצב הראשוני ה"אני" האגואיסטי היה במצב מינימלי, ביחס הפוך ההכרה בה' היתה במצב המקסימלי.  לאחר מכן, כפי שהסברנו לעיל חטאו בני אנוש, והשליכו יהבם על "פקידים" כביכול שמנהלים את העולם מכח "רם על כל גויים ה'". ובכך השליכו מעל עצמם אחריות.

אמנם בשלב זה, עדיין לא ערערו על עצם עליונותו של הבורא, לעומת טענות בני אדם בשלבים מאוחרים יותר שישנן שתי רשויות נפרדות, חלילה, טוב ורע. לפי התפיסה הזו – הפגם הגדול ביותר הוא של תיאורית האבולוציה, שטוענת לעולם של חוקים פיזיקלים וכימיים בלבד, כביכול ללא צורך בכח עליון. וכמו שאנו נוכחים – ה"אני" האגואיסטי בתקופה זו הרקיע שחקים וכן העוולות שנעשו בשם התיאוריה הזאת ובתקופה זו בכלל עלו בעוצמתם על כל הקודמים להם.

נמצאנו למדים שאת ה"אני" הספציפי ניתן להגדיר הן על פי התקופה הכללית אליה הוא שייך – שהוא עומק ה"אני" והן על פי סוג האישיות. נוכל גם להסתכל על כל תקופה כצמיחה של האדם בה. בכל חלק יש  הפוטניציאל של המצב השלם או הבגרותי. לדוגמא, ביד של תינוק יש את הפוטנציאל של אדם מבוגר, אלא שכרגע הוא נמצא בגבול של יד תינוקית. ובאותה מידה כל סוג של "אני" בכל שלב יוצא מן הכח אל הפועל במידה גדולה יותר עד לגבול המקסימלי שטמון בו.

 

בפרק הבא, האחרון בסדרה זו, נקשור את הקצוות. נבין איך הרעיון כולו מסביר את השאלות שפתחנו בהן.

 

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן