לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

אורח לרגע | הרב שמואל אביעזר

לא כל יום פורים, ובוודאי לא כל יום פסח ולא שבועות או ראש השנה. אבל לפעמים יש ימים מיוחדים כאלו הבאים רק פעם בשנה ומשאירים אחריהם טעם טוב וערב, טעם שגורם לגעגועים במשך השנה כולה.

בכפר נידח ברוסיה האינסופית, ניכרה ההתרגשות העצומה. שמוע שמעו כי עומד להגיע אליהם אורח רם ונישא שכל מי ששומע את שמו מיד מתמלא ביראת שמים, "החפץ חיים". הוא לא בא במיוחד, אלא שבדרכו אל מחוז חפצו עובר הוא בגבול הכפר, וזקוק הוא למנוחה קצרה, את הכפר איווה הוא לו למשכן. ההכנות לקראת היום הגדול נעשו בקדחתנות. זה רץ להבריק את בית המדרש ואת בית הכנסת, האחר מזדרז לארגן את קבלת הפנים המפוארת והשלישי דואג לשאוב כמות כפולה של מים להרוות את צימאונם של כל מלוויו ומשפחתו.


והנה מגיע היום הגדול. כל תושבי העיירה, גברים נשים וטף יוצאים אל תחנת הרכבת הסמוכה, כרכרה עם כיסא מפואר ומרופד מוכן להעלות עליו את גדול הדור. והנה מגיע הרגע, הרכבת צופרת צפירת עצירה ונעצרת. רבי ישראל מאיר יורד. עין לא נשארת יבשה. כולם מלאים התרגשות וציפייה אולי יזכו לקבל את ברכתו. והנה העגלה נשארת בצד והקהל נושא את החפץ חיים אל עבר בית הכנסת המרכזי שם יישא בפניהם מדברות קדשו.

כולם כאחד צועדים בסך אל עבר בית הכנסת. הקהל תופס את מקומו, החפץ חיים מדבר בלחש, והרב המקומי חוזר על הדברים בקול רם וחזק. הרב הוסיף ובאר את דברי החפץ חיים במתק שפתיו. וכך אמר: הנה כולם כאן מתרגשים מבואו של הצדיק, הרי לא בכל יום מתרחש נס כזה, וכולם מייחלים לנצור בלבם את הרגע הגדול.

אבל, זעק הרב, אם החפץ חיים היה מחליט לקבוע את משכנו בעירנו, ולהתפלל כאן בבית הכנסת כל שבת ושבת, ולשאת את דבריו הקדושים מה היה קורה? רחש קל עבר בקהל, סימן של תרעומת עטה את פניהם. הרב חש והמשיך, מבין אני את רחשי לבכם. אתם בוודאי לא מסכימים שאכן כך יהיה. התדעו מדוע לא? כעת הפכו פניהם לסימן שאלה גדול. איזו הפתעה עומד הרב להטיל? הרהרו.

משום שאתם מדמיינים רק את החודש הראשון שבו עוד תאחז בכם ההתרגשות הראשונית. אבל נסו לדמיין את השנה השלישית שהחפץ חיים נמצא עמנו. האם ההתרגשות תהיה כמו הרגע הזה שאנו עומדים כאן צפופים? האם כל דרשת שבת תמשוך את כל הקהל לבית המדרש כהיום הזה??? שוב רחש בקהל, הפעם רחש של הסכמה והבנה עם צריבה קלה של צער. "אכן כך הם פני הדברים" הרב שתק לרגע מחכה להאזנה מוחלטת ואמר רבותי קהל קדוש ויקר, כבר שנים רבות שאני רב כאן בקהילתכם ויש דבר שמתמיה אותי כבר זמן רב. יש כאן בעיר כל שבוע אורח רם מעלה, הוא מגיע לכאן באופן קבוע, הוא קדוש מכל קדוש ומרומם מכל. ואיך אבדה ההתרגשות, הציפייה כמעט ואינה קיימת, ובוודאי שהניצול של נוכחותו אינה מספקת. הייתכן כדבר הזה??? הקהל הוכה בתדהמה. על מי הרב מדבר? מי הוא האורח החשוב המסתורי הזה?

לא ייתכן!!!

 

ואז פתח הרב בלחישה. הדריכות עוזרת לאוזניים לשמוע גם דברים הנאמרים בלחש.

"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. לך והודיעם" אומר הקב"ה למשה (מסכת ביצה טז). זה האורח וליתר דיוק האורחת. אבל התרגלנו, איבדנו את ההתרגשות.

 

עד כדי כך גדולה קדושת השבת שחז"ל מגלים לנו כי כל החגים יונקים את קדושתם מתוך קדושת השבת, וכולם טפלים לשבת (ראשית חכמה, קדושה א טז). אבל כל זה לא עוזר כשההרגל עומד לנו בעוכרינו ושוחק כל חלקה טובה. ואפליו דבר כל כך קדוש ומרומם נהפך להרגל מוכר. מה אם כן הדרך להתמודד על כח ההרגל הנורא הזה? כיצד ניתן לשמור את ההתרגשות וההתחדשות מכל דבר שבקדושה? כמובן "התבוננות". אין דרך אחרת. לעיין בדברי חז"ל ומפרשיהם ולהעמיק את הידיעות כמו שנאמר "וידעת היום והשבות את לבבך". לקחת מהמח ולהכניס אל הלב את מה שכבר ידוע ושחוק זה מכבר.

 

"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" (שמות כי תשא, לא לב) שבתותי תשמורו - נדאג לשמור את קדושת השבת עמוק בליבנו.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן