לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חיים שיש בהם... | הרב שמואל אביעזר

מלחמה פנימית. זוהי ההגדרה של מצב בו הוא נתון. מצד אחד הקנאה אוכלת את ליבו, מדוע יש לו את כל מה שאני רוצה, וחלילה לא מתוך צרות עין. אדרבה, שיהיה לו ויהיה גם לי! ממון, מעמד חברתי, הצלחה בלימוד, אהוב ומקובל בין הבריות. ואצלי, הכל לא ולא ולא. אבל לא נעים, כך לקנא בחבר. הרי למדתי קצת מוסר בזמן האחרון, ואני יודע מה נורא לקנא וכמה זה מזיק לנפש ולככל האישיות, אבל מה אעשה באמת אין לי כלום ויש לו הכל. האם אפשר לדחוק רגשות, להשתיקם ולהתעלם מהם?

 


בקצה השני שם הוא עמד, עמד וחשב, איזה עולם של שקר. כלפי חוץ יש לי הכל, הצלחה בלימוד, ממון, מעמד חברתי, אבל אם היו יודעים מה יש לי בתוך הבל, לא היו מאמינים. הכל עצוב ושבור. לא צריך להכנס לסיבות כי יכלה הזמן והם לא יכלו. אם הייתי יכול להיות כמו ההוא, שאין לו כסף ואין לו מעמד, רק חיים פשוטים ורגועים, כמה הייתי שמח, מאושר, פורח והכל היה טוב לי, אבל אסור לקנא, אז אמשיך לסבול את שלי בינתיים עד שנתחלף.


התיאור לעיל נשמע קצת מצחיק, אבל זו מציאות עצובה. כל אחד מאיתנו מכיר אותה משני הצדדים. לפעמים אנו מקנאים באחרים ולפעמים אחרים מקנאים בנו. מה אם כן האמת? איך אפשר לצאת ממעגל הקסמים הזה, ולחיות חיים אמיתיים כמו שהקב"ה רוצה שנחיה? לשם כך עלינו ללמוד קצת את היסודות של דיני קנאה ואולי קצת נדע איך להציע דרך מילוט ממנה


שלמה המלך, החכם מכל אדם כתב במשלי (פרק יד, ל) "רקב עצמות קנאה" והרי זה דבר מופלא, מה השייכוץת בין קנאה לבין העצמות? ומדוע המקנא מרקיב את עצמותיו?


כדי לענות תשובה על כך נקדים במשל קצר מבית מדרשו של המגיד מדובנא.

למשה יש ידיד קרוב מאד, חיים שמו. אולם על הידידות הזו מעיב דבר קטן. קטן אבל גדול. משה הוא אדם עני ואביון, בקושי רב משיג מזון לבני משפחתו ואלו באים לו בעמל רב והמון יזע. לעומת זאת ידידו חיים, הוא מסודר יותר. יש לו כדי חייו בריווח, עשיר הוא לא, אולם ההבדל בין היש של חיים לאין של משה הוא ענק.

והנה יום אחד ר' חים מחליט לשמח את ידידו הטוב. הוא קונה לו שולחן סלוני חדש, וסט כסאות נוצץ. חיים מוביל את המתנה לביתו של משה. כשמגיע סוף סוף לביתו הוא יוצא לקראתו בתדהמה. מה? הבאת לי מתנה? כל הכבוד! הוא מציץ אל תוך המשאית ומבט מאוכזב על פניו. "חשבתי שהבאת לי שולחן כמו שלך". חיים מסב את פניו וחוזר כלעומת שבא.


בדיוק כך גוזר על עצמו המקנא. את שלו הוא מפסיד ואת של חבירו אף פעם לא היה לו. ומה נשאר לו ביד?

זהו בדיוק "רקב עצמות". השלד קיים, אבל רקוב - ריק. את עצמותיו אין לו, ואת עצמות חבירו מעולם לא היה לו.


זו הטעות המרה של המקנא. הוא אינו חי את חייו שלו כלל. מבטו תמיד מחוץ לעצמו. "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" - מבאר בספר "עלי שור", ש"העולם" מתייחס לעולמו הפנימי של האדם. הוא פשוט מחוץ לעצמו - נורא!


וכפי קושי המחלה, כך קושי הריפוי. כדי להירפא ממחלת הקנאה זקוק המקנא לבנות תפיסת עולם חדשה ובריאה. בראשונה אמונה - אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה עושה לי את הטוב ביותר עבורי. בין אם זה מובן לי ובין אם לא, הרי זה הטוב האמיתי והמוחלט, וכל מה שיש לחברי הוא רע לי. אמונה זו היא הבסיס הראשון ליציאה משאול הקנאה. אחרי שיגיע לאמונה זו ישמח בחלקו וישלים עם חלקו. אבל מה שיש לו וכל מה שחסר לו הוא כל כך מושלם בלי טעות כלל. אמנם הדרך קשה ולפעמים גם ארוכה אולם הצועד בה פותח לעצמו שערי אורה. בסופה יהיה אדם מאושר ושמח, אדם ששמח במה שיש לו ולא אכול ממה שאין לו.


לכל אדם יש תפקיד בעולם. לכל תפקיד יש כלים. הנגר לא יעבוד עם כלים של אינסטלטור, והחשמלאי לא יכול לעבוד בכליו של הצבע. כך בידוק הוא הדבר בכל כלי ובכל החיים. העשיר לא יכול למלא את תפקידו בכליו של העני, והעני לא בכליו של העשיר. אם יחליפו ביניהם כלים - טובה לא תצמח מכך.


אם נדע לנצל את הכלים שלנו  - נוכל ליהנות מהעצמות שלנו.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן