לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בשורת האבילות | הרב שמואל אביעזר

במעבה היער על גבול גרמניה ושוויץ. קור, חושך, אפילה. השנה תש"ד, 1944, נפגשים הירש תלמיד ישיבת 'ראדין' ולייבל מ'ישיבת חכמי לובלין'. יחד נסים הם מחיות הטרף בשירות הרייך הנאצי ימ"ש.

האפילה נותנת תחושת מסתור, אך טומנת בחובה סכנות גדולות. באפילה מישור עלול להתגלות כבור עמוק ומערה תמימה עלולה להתגלות כבית מנוחתו של דב מאיים, אדם נדמה כעמוד ועמוד נדמה כאדם. אין ספור טעויות הרות גורל.

השניים מנסים באמצעות חוש הריח ואינטואיציה טבעית לאתר את דרכם, לשבי או לחופש, אולם המאמצים לא מניבים תוצאות טובות.שקט מהורהר מהול בקולות יער לילי.

הירש פותח בשאלה: "לייבל, יש טעם להמשיך ללכת?",

"הירש, היה טעם לצאת לדרך הזו בכלל?" משיב לייבל בקנטור, "האם מצבנו כעת נותן לנו יותר מאפשרות אחת?, ומה אתה מציע לעשות כרגע, הירש?" סיים לייבל בתמיהה.

"לייבל, ראשית אסור לנו לשכוח את הסכנה. עלינו להמשיך לשוחח רק בלחש גמור. זה לא הזמן להתלהבות, ולעצם העניין, לדעתי אם אנו לא בטוחים שאנו בדרך הנכונה, ייתכן שברגע זה אנו מתקדמים בחזרה לכוון הגרמנים. עלינו לקיים את המאמר 'שב ואל תעשה עדיף', ולפנות בוקר, כשיאיר קצת היום נמשיך הלאה", סיכם הירש את משנתו.

"הירש יקירי, איזו בשורה תביא עמה השמש של מחר?? הרי הסכנות רק תגברנה באור יום. אדרבה, אם יש לנו סיכוי זה רק בחסות החשיכה. דרכם של בורחים להסתתר ביום ולהתקדם בלילה. ביום נערכים חיפושים רבים ובקל נמצע עצמינו בצרה גדולה. לדעתי אין מנוס מלהתקדם דווקא בחשכה, ולהתפלל שלא נשגה".

תוך כדי הליכה אמר הירש ללייבל, "אתה יודע, מצבנו כעת, עם הבלבול, הספיקות והפחד, הוא אנלוגיה של כל התקופה מחורבן הבית ועד היום. פעם לא היו בלבולים ודילמות כאלו. יהודי שרוצה לדעת מה ה' רוצה ממנו כעת, הולך לנביא, שולא ומקבל תשובה ישירה מה' יתברך. המלך מתלבט על צעד בטחוני? - אין בעיה, שואל ב'אורים ותומים' ומקבל תשובה. אין ניחושים, אין ספיקות מעל הראש. אדרבה, ההתלבטות שלהם היא רק אם לקבל את דברי הנביא או חלילה לא לשמוע.

אבל דבר ה' היה ברור. לא רק שאנשים פרטיים יכלו לקבל קשר ישיר עם ה', אלא כל העם. המשנה מספרת (יומא פרק ו, ח) רבי ישמעאל אומר, והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר, (ישעיהו א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כלומר, כל העם ראו שה' כיפר על חטאתם והלבינה כשלג.

"והיום, לייבל, הכל חושך וחושך ורק חושך. הולכים לישון עם ספיקות, וכל היום רק ספיקות"

"הירשל, היטבת להגדיר את המצב. רק תרשה לי להוסיף משהו קטן. חשבתי פעם, כמה חסרים לנו הקרבנות. הרי לכל אחד מאיתנו יש שגגות ואשמות. מה היה בזמן בית המקדש? - אדם שגג ומתחרט, עושה תשובה, קונה קרבן, הולך לירושלים מתוודה ומקריב ויוצא בהרגשה מרוממת ונקיה. הוא יודע שמעכשיו הוא יכול להתחיל דף חדש. לעומת זאת אנחנו מתוודים, שבים בתשובה, אבל אין לנו שום הרגשה. חסרה לנו הידיעה כי התכפר לנו החטא. הכל נשאר בלב ומכביד עלינו. לו היינו יכולים להרגיש את התחושה של אדם שיוצא מהקרבת קרבן, היינו מצפים כל כך לבית המקדש שייבנה..."

*

כל אחד מאיתנו מכיר את אותם רגעים של חוסר ודאות. בכל דבר יש צדדים רבים ואנו הולכים בחושך, לא נדע מה נעשה.
אם ננסה להחיות בקרבנו את ההרגשה הנפלאה, הבהירות והאור של הקשר הישיר עם הקב"ה, אין ספק שנדע להצטער על חורבן הבית.

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

 ציור ירושלים, באדיבות הצייר ספר נחושתן

תגובות   

0 #1 רעיון יפה, אבליאיר 2011-07-29 00:15
באמת אני לא מבין למה כל כך מצטערים ומתאבלים על בית המקדש שנחרב.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן