לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל העורב המזמר | אליעזר היון

 

על עץ התאנה ישב עורב כשבפיו נעוץ חריץ גבינה שמן, מדיף ריח למרחוק. ותחת העץ עומד שועל רעב, ובראשו מתרוצצת המחשבה, כיצד אשיג את נתח הגבינה, איך אוכל להורידו ארצה. אז קרא השועל לעורב ואמר לו: עורב עורב, האם ידעת כי אתה כה יפה ונאה, האם ידעת כי מבין כל העופות קולך הוא הערב ביותר? כאשר אתה משורר, אין כל בריה יכולה לעמוד בפני אותו קול נעים, ועדין הבוקע מגרונך.
 
שמע העורב את דברי השבח ולבו התמלא גאווה. קולו נעים וערב, ולחינם לעגו ועלבו בו על קריאותיו הצורמניות. הוא החליט להוכיח לשועל הטוב כי הוא צדק, וכי יכול הוא להוסיף עוד ועוד תשבחות, ומיד פתח את פיו והחל לשיר בקול גדול. לזה בדיוק ציפה השועל. חריץ הגבינה נשר ממקורו של העורב והשועל חטף אותו ונמלט חיש לדרכו.
 
והנמשל
שני לימודים ומוסרי השכל יש ללמוד מסיפר קלאסי זה. ראשית, על האדם להיזהר מהחנפים אליו ללא כל מטרה נראית לעין. עליו לבחון היטיב האם הם מנסים להשיג משהו, שעליו הוא עלול להצטער מאוחר יותר. מוסר השכל נוסף שכדאי ללמוד מהתנהגותו של העורב היא חובת ההכרה של האדם בערך עצמו ובמוגבלויותיו. האדם צריך לדעת מה הם יכולותיו ומה הם חולשותיו. אילו הכיר העורב בכך שקולו רע, צורמני ובלתי נעים לא היה מתפתה לדברי ההבל של השועל ולא היה מאבד את מזונו.
 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן